אחרי יותר מ 3 שבועות בלי חופשה בבית, מהם שבועיים אבט"ש (אבטחת ישובים, או דמוי ישובים) בחור במדבר יהודה, בלי להיות בבית ביום העצמאות, עם תיק ענק מלא כולו בכביסה מלוכלכת ומלא מרץ ואופטימיות שרואה רק את חצי הכוס המלאה בכל מה שעובר בתקופה הזאת (כן, אפילו את השמירה על שש משפחות הברסלבים באותו חור במדבר יהודה...).

נתן לי לחבק אותו פעמיים בדיוק, התיישב במטבח בגופיה שפעם היתה לבנה והיום נוטה יותר לכיוון האפור/חום וזלל גלידה ישירות מתוך הקופסא, תוך כדי שהוא גם קורא בעיתון, שואל אותי לדעתי על מכבי אתמול בלילה (נו, שויין...), על סיכויו של שרון לעבור את משאל חברי המפלגה (צמודים עד קלושים), על ההתנתקות עצמה (בעד והלוואי) ועל עוד דברים של אקטואליה ובכלל...

והפעם, הפעם לא היתה לי את השבירה הזאת שיש לי בכל פעם שאני רואה אותו לאחר זמן רב, את התחושה שגל הגעגועים שאני מדחיקה עמוק בפנים בימים שהוא איננו , בא ושוטף אותי בזרם חזק כל כך שאני מזדעזעת ונרעדת...

ואני חושבת שזה לא הגיע הפעם מהלימוד על היכולת שלי לשלוט על הרגשות שבי, לא כדרך שלהמנע  מהן אלא בדרך של לתת להם להיות בתוכי אבל שלא יהיו חזות הכל...(ועל הלימוד הזה, שהוא חדש וטרי טרי אצלי יבוא פוסט נפרד...).

ומכיוון שההסכם שלנו , על התנחלותי בחדרו בימים שהוא איננו כולל פיסקה מפורשת על ההתנתקות שלי משם ברגע שהוא מגיע , אני כותבת את הפוסט הזה במחשב שבחדר העבודה של ג. כשהרי ירושלים ויהודה מציצים מרחוק מתוך אובך/ערפיח של יום אביב חמים ונראים לי רחוקים ובלתי מושגים כמו דברים אחרים בחיי...

ודווקא ביום שישי זה, של שמים כחולים, ענני נוצה רכים ושמש מלטפת הריחוק והידיעה שישנם דברים שתמיד כנראה יהיו בלתי מושגים ולא חווּיים עד תומם, לא מכאיבה לי כל כך...

שבת שלפני הנסיעה של ג. לחו"ל, שבת שלפני מימוש זמני של "פנטזיית הלבד" שלי...

שבת שלום חברים יקרים ...