על הבונבוניירה החדשה, שיוצאת כמו שעון , אחת לשנתיים - שלוש ( או ארבע)  ונותנת הפוגה של שלוש שעות לערך במין מיקי מאוס למבוגרים בו הדברים מתרחשים בסדר בלתי הגיוני לחלוטין שבו חילופי מכות בין אנשים נראות כמו ריקוד, הפצעים לא ממש כואבים ואפילו דום לב קטן  לא מפריע ללוקה בו,  להמשיך את היום כאילו לא קרה שום דבר.

וגם לנצח במשחק פוקר על 115 מליון דולר.

(וזה לא באמת ספויילר, נכון?).

ורציתי גם לכתוב על הבונבון החדש בשכונה , דניאל "עיניים כחולות מאממות" קרייג ההורס (כפרעליו) שמשקיע את כל כולו בסרט ושווה כל כך ששכחנו מי היה שם (פירס, משהו?  ) לפניו, ובכלל.

רציתי.

אבל אז חזר ג. הבכור הביתה והפנים שלו לאחר השבת האחרונה עם א. חברתו שנוסעת בשעות הקרובות לחצי שנה לדרום אמריקה, אמרו הכל.

והחזירו אותי שנים אחורנית.

לימים של הפרידות שלי, לתקופות ארוכות או קצרות.

לתחושת הכאב העמוקה עד כדי חוסר אונים.

לחוסר הידיעה איך אפשר יהיה לקום בבוקר ולהמשיך כאילו הכל כרגיל.

ולהרגיש שכל עצם, תא, ווריד ועורק בגוף עורג למישהו אחר, רחוק כל כך.

" מה שאמור להיות , יהיה גם בעוד חצי שנה" אמרתי לה  בשיחת הטלפון כשנפרדתי ממנה הבוקר.

ואני מאוד מאמינה בכך ובחוויה המכוננת שהנסיעה והפרידה הכפויה תהייה עבורם.

עבורו.

ובכל זאת, עצוב לי.

איתו.

ואיתי...

שבוע טוב.

יהיה.