התחלתי היום קצת באיחור כי הסופר אמא הזאת (AKA פמה) הביאה את א. הצעיר לבית הספר ואת ג. הבכור לבסיס וכך מצאתי את עצמי מעבירה את 40 הדקות על ההליכון  יחד עם הסופר נני באמריקה שבהנף יד ברזל ובנחישות של פלדה עטופה בקטיפה הצליחה להעלות עוד משפחה שהכאוס שלט בה, על דרך המלך.

הכל כל כך פשוט, אני ממלמלת לעצמי תוך כדי הליכה בעליה התלולה (2.0 למבינים) , הכל עניין של דברים ברורים ועמידה על גבולות.

אצלי זה תמיד כך.

ברור! דה!!

אז למה כשא. הצעיר מתקשר ומקרין עלי את כל מגוון הקסם האישי שלו אני הופכת לרכיכה חסרת חוט שידרה ואסקופה נדרסת לרגליו והוא יוצא מהבית עם מפתח המכונית בידו וחיוך קטן על פרצופו...?

איפה עמידה  על ההחלטות היפות בעניין המכונית (זה שאני בבית זה לא אומר שהמכונית לא ), הדלק, הבלאי וכו' וכו' וכו'?

איפה התקיפות של שמירת הגבולות?

סופרנני אלי, ומיד!!

לא ישנתי הרבה הלילה.

מעט שעות (שלוש , אם לדייק. אחחח, חזרו הימים הטובים...) ושינה עם "אוזן זקופה" בסוג של "alert" ואני מרגישה כאילו מכבש טיאטא אותי ושכח אותי מאחוריו.

מתח?

אני?

איזו סיבה יש לי להיות מתוחה...?

(שום דבר ששני רגיעון לא יפתרו אותו. אני מקווה...).