להתעסק עם עצמי כך כך הרבה,

להתעמק ברווחה ובאיכות החיים  הפרטית והאישית שלי,

לעשות ניתוח שאין בו שום צורך רפואי ועולה כך וכך המון שקלים ואפשר היה באותם, כך וכך המון שקלים לעשות כך וכך דברים אחרים, חשובים אולי יותר.

נחוצים אולי יותר.

באיזו זכות אני מרשה לעצמי 

 במודע לא לחפש עבודה,

להשאר בבית , להתאמן בחדר כושר, לפגוש חברות, ללכת לסרטים, לקרוא,

לכתוב,

לא לעשות שום דבר.

לפחות לא כזה שמביא איתו תמורה מוחשית נתנת לראיה.

להתפנק.

באיזו זכות לעזאזל, אני חיה את החיים האלה

כשבכל סיטואציה אחרת,

סטטיסטית והסתברורית גרידא

הייתי יכולה זאת שמנקה את המדרגות

בבניין שלי.

***************************************

קאט.

זה לא אני.

זה השד הסוציאליסטי - אוטופי (פרי חינוכו של אבא שלי)  שמתעורר לפעמים בתוכי ומעלה תהיות פילוסופיות שאני יודעת את התשובות עליהן אבל כנראה, לפעמים, נהנית וזקוקה להלקות את עצמי,

בהן.