שיר הרמוני, עליז משהו,  בשפה זרה מתנגן ברקע קרב חרבות עקוב מדם...

טיפות דם נושרות על שלג רך וצחור בגן יפני מוקפד...

אברים מתעופפים, זרמי דם פורצים מעורקים פתוחים כמו ממזרקה באמצע רומא...

יופי מפעים, בתולי ועדין שמשסף קרביים בלי למצמץ ובה בעת יכול לשתות קפה עם מי שיהרוג בדיוק בעוד כמה דקות...

וסרט שלמרות שאין בו כמעט דקה ללא דם משאיר אותך בתחושה של אפסות משהו מול גאוניותו של הבמאי...

kill bill 1.

מחר החלק השני....

נכתב ביוום שישי 1.5. בשעה 00.15.

****************************************************************

כמו רקדנית בלט שברירית אך מאומנת, בידיים חשופות או נעזרת בחרב מלוטשת,  מרחפת בין האברים המדממים כשרגליה יחפות ולא נתונות בתוך נעלי רקדנית וורודות ובמקום קרינולינה מתחרה טריקו וגי'נס ולעיתים גם חצאית מתנפנפת שלא ממש מפריעה לה לרקוד את ריקוד הנקמה הקר שלה בין אלו שרצו לקחת ממנה את חייה, את עתידה...

אומה תורמן.

אומה תורמן.

אומה תורמן.

ריקוד מסוגנן של אלימות ודם שניתז על המסך, מלווה בפס קול של מוסיקת קאנטרי צוהלת ושירי דיסקו עליזים של שנות השבעים שמהווים ניגוד משווע מצד אחד למה שקורה עלה מסך אבל מצד שני, זאת הרי  מוסיקת הריקודים האולטימטיבית...

יופיה של השחקנית.

יופיה של האלימות...

האפשר?

אצל טרנטינו כנראה שכן...

ובסוף , בסוף הכל בא מאהבה...

איך לא...

kill bill 2

וכשמדברים על קולנוע כחוויה, כנראה שלזאת הכוונה...

(והביקורת    המקצועית כמובן - בלי ספויילרים-  אצל הפסיכופת המתורבת ...)