"אני שומע בקול שלך שאת מתגעגעת אלי..." אומר לי ג. בשיחות הטלפון ממרחק אלפי קילומטרים...ואני, שמרגישה מאתמול כמו ילדה קטנה שהגדולים הלכו והשאירו אותה עם ארון הממתקים המוסתר/גלוי לא יכולה לומר לו  שאין בי געגוע ורק סוג של שימחה ותחושה של חופש ושחרור...

10 ימים של מימוש חלקי של "פנטזיית הלבד"... להיות לבד אבל להרגיש הכי מלאה שבעולם...

כמו בימים שהייתי ילדה, ומחכה לאותם ערבים (די נדירים , יש לומר) שבהם הורי היו יוצאים ונשארתי לשמור על אחותי הקטנה יותר, ולא זוכרת שאי פעם הרגשתי פחד מהיותי לבד בבית, בערב, בלילה, בחושך...

להפך...

זוכרת הרגשת שיחרור...כל הבית שלי...

אפשר לעמוד מול המראה ולעשות פרצופים...לרקוד...להתלבש בבגדים של אמא שלי (לא אופציה  ממש נחשקת עקב חוסר אופנתיותם בעליל, אבל בכל זאת...נעלי עקב, ארנק של "גיברת"...), לדמיין שאני נסיכה יפה ואהובה מארץ דמיונית שהנסיך שלה חוצה הרים ועמקים ונלחם בדרקונים כדי להגיע אליה ולסחוף אותה באהבה רומנטית וסוערת לעבר הארמון שלו בשקיעה...

עולם של מקום אחר...עולם של דמיון...

ועכשיו...

עשרות שנים לאחר מכן, שוב הבית כולו שלי (כמעט ) ואני שוב אותה הילדה...

קצת יותר גדולה,  הראי משתרע על כל הקיר כמעט,  הבגדים השתנו, גם הנסיך () ישנו ורק הריקוד אינו דימיוני אלא מוחשי וחי ביותר...

כאילו דבר לא השתנה והכל השתנה...

"אני אוהב אותך" אומר לי מרחוק, ואני...

אני שותקת...