לא מדובר בכאב חזק  שמטלטל את הגוף ולא נותן לנשום כמעט, אלא כוונתי לסוג של כאב די נמוך שאפילו לא צריך לקחת משכך כאבים בגינו אבל הוא בלתי נפסק, מין אי נוחות שחופרת בגוף כל הזמן וככל שהיום מתקדם לקראת סופו אני מוצאת את עצמי שפופה יותר וחסרת כוחות.

מצד שני, אני נופלת לשנת לילה ארוכה וטובה והראיה היא העובדה שבשבוע האחרון הצלחתי לזכור 3 חלומות תמימים (אחד מהם קשור לגנבת הרכב שלי ליד מקום העבודה של גמאמא, ועדיין לא התאוששתי ממנו...) דבר שלא היה לי כבר לא מעט שנים (שבהם שנת הלילה הרגילה שלי היתה של ארבע - חמש שעות מקסימום).

ועל זה נאמר,  always look on the bride side of life  .

והכאב וחוסר הנוחות שבאו כמעט שבוע לאחר הניתוח הם החלק בלתי נפרד וצפוי לחלוטין מתהליך שאיבת השומן ואם הרופא המקסים שלי (זה כנראה שלב הקראש הצפוי בין הרופא השרמנטי לפציינטית אסירת התודה) לא דואג אז גם אני לא דואגת וכל מה שנשאר לי לעשות הוא להמשיך לשבת ימים שלמים מול הטלווזיה (כן, כן, אני אהיה עקרת בית מופלאה יום אחד...) ויחד עם זאת להרגיש יותר ויותר מרוכזת ויכולה לקרוא ולהתעמק, לדקות ספורות אמנם,  גם בדברים אחרים שלא מרצדים לי למול העיניים כמו למשל, ספרים (Oh yeah).

וחוץ מזה, לא לעשות שום דבר.

באופן מאוד מוחלט.

סוג של פסק זמן מין החיים שסביר להניח שלא הייתי מאפשרת לעצמי בשום מצב אחר ואם הייתי עושה את זה לפני שנה/שנתיים/שלוש/ארבע הייתי יוצאת באופן מוחלט ומופלא לגמרי מדעתי.

אבל עכשיו,

טוב.

ומכיוון שכרגע אני לא יכולה לשים כאן את התמונות שלי (לפני ואחרי) אשים את אלו שמארחים לי חֶבְרַה לאורך כל היום כולו, אם חרופ עמוק הוא הגדרה שלהם "לחברה" , אבל למה להתקטנן...

מלך! (או נמר... אין מילה אחרת).

ג'ויה מתאמבטת בשמש הבוקר