עכשיו יש לי אישור סופי.

אין ספק שבמהלך הניתוח הרב שלבי שעברתי הרופא המקסים שלי חתך כנראה גם את  אחת האונות במוח שלי.

זאת שקשורה בצורה כלשהי לאינטליגנציה ואפילו מזערית עד כמה שהתהייה.

אחרת אין לי שום הסבר , מחילה וכפרה לטעות המבישה שאותה כתבתי , שחור על גבי ירוק - זית , בפוסט הקודם שלי.

וכנראה שמשהו מאוד רציני עובר עלי כי אפילו לאחר שדונה חברתי היקרה (שאנגלית היא מומחיות מקצועית עבורה) התקשרה לומר לי התביישתי עמוקות אבל לא מספיק כדי לזנק ממקומי הנוח למול הטלווזיה ולמחוק את הבושה כאילו לא היתה...

אבל אני לא חוקרת במופלא ממני , הדברים קורים לי ואני כמו יושבת מהצד ומסתכלת עליהם בחיוך ואומרת לעצמי:

יתרחשו נא הדברים לפני, יגיע הזמן בו אחליט לצאת מין הבועה שאליה שקעתי ולהצטרף לעולם שבחוץ.

כי גיליתי, שלא רק בבית חולים חיים על סוג של זמן אחר או מין עולם אחר מנותק מהמציאות האחרת, גם בבית אפשר להגיע למצב כזה שבו אין כמעט שום נגיעה לדברים שבחוץ והזמן משתנה לו רק לפי זווית האור שנופלת על החלונות...

ותוכניות הטלווזיה כמובן...

הגוף שלי כנראה קרא את כל הספרים בנושא והוא מתנהג בהתאם כולל כל תופעות הלוואי הידועות ברפואה הפלסטית, לכן מצבי משתפר לו עם חלוף הימים ואם הרופא המקסים שלי מרוצה, אני על אחת כמה וכמה.

מחר אני מתחילה לרדת לפארק להליכה יומית ובשבוע הבא אני חוזרת לנהוג.

כדאי לו לעולם שיתכונן, פמה מתחילה לחזור לחיים האחרים...