שבוע וחצי לאחר הפעם האחרונה שמצב רוחי לא היה כל כך משופר ובלי שום סיבה נראית לעין כמובן , צנח עלי דיכדוכון שמזמן לא היה.

מין תחושה כזאת של...

כלום.

תחושה של "כמה עוד אפשר לראות את אותן התוכניות בטלווזיה שוב ושוב ושוב ולא לעשות שום דבר מעבר לזה?"

תוכניות של,

כלום.

כמו צמר גפן מתוק שנמס בפה ונעלם כמו לא היה ומשאיר אחריו תהייה האם בכלל ,

היה...

מתחיל להתעורר בי צורך לעשות יותר דברים משמעותיים (יחסית)  אבל עדיין אין לי את הדרייב והרצון להוציא אותם לפועל באופן מעשי.

ואז אני כועסת על עצמי

ואחר כך מבקשת ממני להיות קצת יותר סלחנית,

כלפי עצמי

ונרגעת.

קצת.

ומחכה שהוא יעבור.

הדכדוכון...

ובעצם, אם נבדוק את הדברים אובייקטיבית, הרי שדכדוכון כזה אחת לשבוע וחצי משול לזכייה בפיס ממש כי הרי יכולתי לפול לתוכו כל יומיים וחצי.

לפחות...

(יהיה בסדר.

ברור לי לגמרי.

ועוד יותר מכך.

וברור לי לחלוטין שאני בת מזל באופן יוצא מן הכלל, שכל ההחלמה שלי מתקדמת לה כל כך יפה וטוב ויכולתי להיות במקומות הרבה יותר קשים וכואבים.

אבל את הדכדוכון אני צריכה כנראה כדי לזכור בבהירות  את הדברים הללו, בדיוק...).