| 4/2003
 הוא יודע מה טוב בשבילי...
הגוף שלי.
הוא ידע שאני צריכה לנקות את עצמי. הוא ידע שאני לא יכולה לעשות את זה, לא יכולה להחליט על זה בעצמי (כנראה זה משהו ששייך לפחד שלי מאיבוד שליטה מוחלט...) והוא החליט לקחת את העיניים בעצמו...
לא בבת אחת. באופן מדורג איטי, איבדתי את הכוחות...
זה התחיל בליל הסדר.
השנה, בניגוד לשנים קודמות, ולמרות שהייתי צריכה לבשל בגלל שגיסתי לא באה בסופו של דבר, הגעתי לערב בלי הלשון בחוץ ובלי תשישות. עד כדי כך, שהיה לי זמן אחר הצהריים לשבת על כוס קפה מול המחשב, להכנס קצת לישרא, לקשקש ולהמשיך הלאה.
אחותי הגיעה מאוחר, חישוב זמנים מוטעה ופקקים גם מהצפון לדרום הביא לכך שרק בשעה 20.00 התיישבנו לשולחן.
הספקתי עוד לחשוב במהירות עד כמה ד. קרוב אלי, פיזית, באותו הערב (מרחק שני בניינים ממני) והתחלנו.
קריאת ההגדה עברה במהירות עד שהגענו לשלב הארוחה.
כמו ברוב המקרים, לאחר המרק והגפילטע פיש לא יכולתי להכניס כמעט שום דבר לפה, אז הסתפקתי בטעימות מדגמיות, ישיבנו, פטפנו בנחת, הילדים של אחותי מתרוצצים אחרי "כתם" והבחור שמח ומרוצה עד השמיים ואז קמנו כדי לפנות את השולחן למנה האחרונה.
וזה בא...
סחרחורת. הכל מסתובב סביבי, נקודות שחורות מול העיניים.
הנחתי את הצלחות שבידי ואמרתי לג. בעלי, איש לי סחרחורת, אני הולכת לשכב...
את הנקיון הכולל באותו הערב עשה ג. בעזרתו האדיבה של גיסי.
הלכתי לישון כבר ב 23.00.
בבוקר קמתי, מרגישה מצויין. ארוחת בוקר של נחת עם אחותי וגיסי, המשכתי לסדר את הבית ואז נפלה עלי עייפות מוחלטת. כאילו לא נחתי דקה, כאילו עבדתי כל הלילה...
גם התאבון בצהריים לא היה משהו, הרבה פחות מהרגיל אצלי גם בימים כתיקונים...
יצאתי להליכה, מתאוששת תוך כדי.
מתחילה לחשוב על זה שהגוף שלי מאותת לי משהו...שהגוף שלי מתנקה...
בסדר. לא נלחמת.
חוזרת הביתה.
ג. בעלי, על הפנים. מרגיש רע, רע, רע. התקררות שהחלה לפני מספר ימים הפילה אותו. כואב לו החזה, כואב לו הגוף...
מעביר את המחלה בשינה עמוקה .
ואני? אני התאוששתי לאחר ההליכה.
בשישי בבוקר, ג. עדיין לא מרגיש טוב. נאלצים לבטל את הנסיעה לאורלי ברמת הגולן. חושבת מה לעשות בבוקר שהתפנה לי, חס וחלילה שאשאר בבית...
שולחת SMS לחברה, בואי נפגש...
פתאום מרגישה ששוב , משהו לא בסדר אצלי, אי נוחות בגוף שלי, משהו לא ברור, אבל לאט לאט מרגישה שככל שבעלי מרגיש טוב יותר, אני מרגישה גרוע יותר...
עולה למעלה להתארגן, נשכבת במיטה לכמה דקות...נרדמת.
מתעוררת אחרי שעה. מרגישה רע, רע, רע.
בחילה נוראית, כל הגוף כואב. אבל פמה לא תשנה את התוכניות שלה...יוצאת לקניות כפי שתכננתי, מזל שעם ישראל גמר עם הטירוף לפני החג, והחנויות היו ריקות. סיימתי את הקניות במהירות, ללא שום הנאה.
בעזרת שני כדורי אדוויל מרגישה מאוששת בהמקצ בפגישה עם החברה . חוזרת הביתה ומחליטה שזהו. נגמרה המלחמה. עכשיו ניתן לגוף להחליט מה עושים.
וכך היה.
מקלחת טובה, פיג'מה ולמיטה. (חודשים לא נכנסתי למיטה ביום שישי אחר הצהריים...). רואה טלוויזיה בנים לא נים, מתחת לפוך, מתפנקת...
חודשים המחשבה להכנס ולשכב כך סתם מתחת לפוך הפחידה אותי, פשוט הפחידה אותי.
החורף הזה היה כל כך קשה עבורי.
חליתי בו כפי שלא חליתי כבר שנים. חודשים שההתקררויות שלי באו, הלכו וחזרו. סבלתי משיעול והצטננויות בלתי פוסקות. גם דלקת אוזניים חטפתי אחרי ששנים לא היה לי דבר כזה...
ואפילו פעם אחת לא ניצלתי את ההזדמנות ונשארתי בבית.
לא הייתי מסוגלת. פחדתי.
להיות בעבודה פרושו היה להיות קרובה לד. פחדתי להיות בבית. פחדתי להתרחק ממנו.
פחדתי להיות עם עצמי.
כל הזמן הזה ידעתי שהגוף שלי אומר לי משהו. רומז. מאותת. וסרבתי להקשיב לו. סרבתי לתת לו לנוח.
אז הוא החליט לקחת את העיניים בידים. והשכיב אותי מתחת לפוך.
והיה לי כל כך טוב..
בערב קמתי והרגשתי כבר אחרת. מתחילה להתאושש. להתחזק.
הכרתי את ד. כמה ימים לפני ראש השנה. הדבר האחרון שחשבתי עליו אז, זה שהקשר הזה יתפתח בדרך שהתפתח , שנעבור את מה שעברנו ושעדיין נהייה בקשר... קצת לפני פסח הגעתי להחלטה הקשורה אלי , בי, בכוח שלי להמשיך להיות איתו.
אולי יש סימליות מסויימת בכך.
אני חושבת המון בימים האחרונים. עלי. עלינו. עלי.
מרגישה שוב שיש דברים שמפחידים אותי הרבה יותר כשהם מרחוק, ואז כשהם מגיעים ואני בתוכם, אני מסתדרת בכלל לא רע...כך גם עם הפרידה , המרחק מד. השבוע...
יכול להיות שהוא יחזור עם החלטות, יכול להיות שלי יהיו עוד החלטות.
אבל אני מרגישה שאני אוכל לעמוד בכל דבר..
וגם אם אכאב, אשבר, אפול. אני אצליח לקום ולהמשיך הלאה.
חוץ מזה, החג עד עכשיו היה מלווה בפגישות עם חברים, מנוחה ושינה טובה ורבה, קריאה (יש לי גם משקפי קריאה...הגיל, הגיל...:)) וסרט מקסים, שפשוט עושה טוב כשרואים אותו "שחקי אותה כמו בקהם".
היום באתי לעבודה כדי לסיים כמה דברים ו...לכתוב בבלוג...
מחר אני בחופש. (ולא נלחצת מזה...) :)
שיהיה המשך חג מהנה .
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
