מאוד.

ענק, אפילו.

עשיתי היום בבוקר בדרך להחלמתי מהניתוח.

אחרי,

שחזרתי

להתלבש ולהתקלח בעצמי (ולא עניין פשוט זה היה, ממש לא),

לסדר ציפורניים וגם לשים לאק (סימן מובהק לחזרתי לחיים),

להחזור לבשל בקטנה (לחתוך סלט, פתיתים עם נקניקיות , דברים קטנים),

לכבס ולקפל כביסה (מי חשב שאני אהנה מהפעולות המעצבנות הללו),

ללכת הליכה יומית בפארק שמתחת לבית (קילומטר ב 20 - 15 דקות , אבל הולך ומשתפר),

לחזור ולפגוש אנשים ולא רק בבית,

לנהוג (!) (עד לתל אביב אפילו),

לנסוע ברכבת ולשוטט מעט בקניון (היום!היום! בפעם הראשונה),

לראות פחות טלווזיה ופחות שטויות בטלוויזה (באופן יחסי כמובן)

ולחזור לקרוא ספרים רגילים וגם ספרים שעוסקים בנושאים שמעניינים אותי (ניהול ויזמות למשל).

אחרי כל אלו

הגיע תורו של הדבר הבא.

נו, כן, כן, זה,

אתם יודעים...

המממ....

(אמרה פמה ונעצה את עינייה בעניין רב בעננים המשוטטים בשמיים...)