לפעמים אנחנו נזקקים למשהו חיצוני ואפילו דראסטי ודרמטי במידה מסויימת, כדי שנוכל להתנתק/להשתחרר מתלות במשהו(או מישהו) שתפקידו בחיינו הסתיים או שינה את צורתו ואנחנו נשארים ונאחזים בו מהסיבות הפחות נכונות לנו שנשענות, לרוב, על זכרון (טוב) מהעבר.

אני נזקקתי לסכין מנתחים.

בתקופה האחרונה (ואם לדייק, בשנה האחרונה) הייתי כאן , בישרא, מהסיבות הלא נכונות עבורי.

הייתי כאן בגללה.

ולא שלא הייתי מודעת לזה.

ידעתי שהמקום הזה, שהיה לו תפקיד חשוב ואולי אפילו קריטי בשינויים שאני עוברת בשנים האחרונות, שינה את מקומו עבורי, אבל לא יכולתי לקבל את השינוי הזה ולזרום  (נו, אין מילה אחרת...) איתו לשם.

הרגשתי שהזמן הרב שאני מבלה כאן חוסם אותי מלעשות דברים אחרים שרציתי לעשותם.

וכעסתי.

על עצמי ועל על ישרא.

כעסתי כי לא הצלחתי להגיע לאיזון עם המקום בתוך חיי בכללותם.

כעסתי כי גיליתי שישנם מצבים בו האגו שולט בי.

וחיכיתי.

חיכיתי למשהו שיצליח לנער אותי ולהכניס אותי לפרופורציות הנכונות באשר לישרא, עבורי.

וכך היה.

בימים הראשונים אחרי הניתוח לא יכולתי לשבת.

פיסית.

הגוף כאב לי וגם הריכוז לא היה מי יודע מה (אונה חסרה במוח , אתם יודעים ) ופתאום גיליתי שאני פחות מריצה פוסטים בראשי.

אבל ככל שההחלמה שלי מתקדמת ואני חוזרת לאט לאט לדברים שנהגתי לעשות לפני הניתוח גיליתי שאני פחות זקוקה לבוא לכאן באופן יומיומי ולנהל סוג של חיים וכשחזרתי לכתוב השבוע את דפי הבוקר גם הצורך בכתיבה יומיומית, התמלא.

ולאט לאט עלתה בי ההכרה, שסוף סוף, בעזרת סכין המנתחים (מלכת דרמה, נו...) מצאתי את האיזון שלי, כאן (מקהלת זמרים שחורים ברקע:  ה ל ל ו י ה!!)

אין כאן הכרזות דרמטיות.

אני לא הולכת לשום מקום (שמישהו ינסה להזיז אותי ).

אני בהחלט נשארת, כותבת ומגיבה כאן , שם ובכל מקום.

רק שעכשיו זה באופן הנכון והטוב

לי.

בנקודת הזמן הספציפית הזאת.