האם אני באמת לא מפחדת מהלבד ?

הלבד האמיתי ...זה שאף אחד לא בא הביתה בסופו של יום, בסופו של שבוע או לאחר שבועות, חודשים...

זה שיום אחר יום את חוזרת לבית שמצאת אותו בדיוק כפי שהשארת אותו בבוקר, חזון שהיום נראה לך בלתי אפשרי ואולי חוסר הסדר שמעצבן אותך כשאתה רואה אותו הוא זה שנותן לך את תחושת הבטחון והיכולת לנוע בתוך העולם שלך , לבחון את הגבולות ולראות עד להיכן את יכולה להעיז...

האם אני באמת יכולה להכיל את הלבד הכי לבד שבעולם...?

לדעת שהמיטה תשאר ריקה ובלילה אף אחד לא יעיר אותך בנחירות שלו ותתני לו מכת מרפק עדינה (?!) בצלעותיו כדי לנסות להפסיק אותן ולו למספר רגעים שבהם תוכלי לנסות ולהרדם שוב...

האם אני באמת יכולה לשאת את הלבד כשלא יהיה שם מישהו אחר ששמו בצג הטלפון שלי מחייך לי וקולו פועם בתוכי בכל פעם שאני שומעת אותו...?

האם אני באמת יכולה להיות עם הלבד לאחר שדברים מסתיימים, להשאר עם הכאב בלי אפשרות לבכות על כתף של מישהו אחר ולחכות עד שילך וישקע בתוכי, ילך ויתקהה...?

האם אני באמת יכולה לשאת את הלבד עם עצמי כשלפעמים ארגיש שאני פשוט לא רוצה להיות שם  ואם אשאר עוד רגע אחד איתי אתחיל  לצרוח...?

את מתגעגעת אלי שאל אותי הבוקר מרחוק...

קצת , עניתי וזאת לא היתה האמת לאמיתה...

זאת לא התשובה שהוא רצה לשמוע, זאת לא התשובה שרציתי לתת...

אל תפחדי מהאכזריות שבך אמרה לי פעם...

אני כבר לא מפחדת ממנה, אני רק תוהה ,לעיתים , ביני לבין עצמי , האם בסופו של דבר, אני לא מפנה אותה אלי...