הוא היה האהבה הראשונה שלי ולא משנה כלל שהיא התרחשה בתחילת שנות ה 40 שלי.

ברגע שהוסר מחסום של שנים רבות כל כך , הרשתי לעצמי לחוות דברים בעוצמות שלא הרגשתי ואולי חששתי להרגיש, בגיל העשרה ובשנים שלאחר מכן.

הוא היה חלק בלתי נפרד ממני.

מחיי, ממחשבותי , מכאבי, מתשוקותי, מכמיהותי.

מנשימתי.

דקה אחר דקה,

שעה אחר שעה.

כך ימים רבים כל כך.

כמעט שנה.

ודווקא העובדה שהיא לא יכול היה לבוא לידי מימוש (בגלל מחלה וניתוח קשה שעבר) הפכה את זה ליותר חזק

ויותר עוצמתי עבורי.

אבל את זה הבנתי ימים רבים לאחר מכן.

באותה התקופה,

הייתי פשוטת עור ועצבים שגלויים וחשופים לכל.

ואז זה נגמר.

וזה היה כל כך קל ופשוט עד כי לא האמנתי לזה בתחילה, אבל הנשימה היתה פתאום קלה והעיניים נפקחו לראות דברים אחרים סביבי.

לאחר כמה חודשים של ניתוק הוא חזר להתקשר ומאז אנחנו בקשר טלפוני בלבד וכך טוב ומתאים לי.

בואי לקפה, הציע אתמול, שוב.

אולי , אמרתי, בקרוב.

סביר להניח שאלך בסופו של דבר.

לאהבה ראשונה, מגיע לפחות קפה פעם בשלוש וחצי שנים, לא כן...?