בכל פעם זה חוזר מחדש...

הריח הכל כך מוכר ולא נעים, ההכנות שנעשות בשקט וביד בוטחת, הנחת המבחנות והמזרקים בסדר המסויים , היד מונחת על מסעד הכיסא, צמר גפן טבול באלכוהול מנקה את האיזור, חגורה קטנה ומיוחדת נצמדת בחוזקה לידי ומבליטה את הוריד, המחט נשלפת...

אמאל'ה...

ובבת אחת אני חוזרת להיות הילדה בת ה 10 שמפחדת פחד מוות ממחטים וזריקות ודווקא היא נאלצת לעבור בכל מספר שבועות

בדיקת דם בזרוע (לשקיעת דם)...

ואיזו טראומה זאת היתה בכל פעם...

היה לי מזל מסויים שאמא שלי, שהיתה רופאה, יכלה לעשות את זה בעצמה וכך לא נאלצתי לעבור את ריטואל הקבוע במרפאה זרה ומנוכרת, אבל מצד שני, עם אמא שלי אי אפשר היה לעשות "הצגות" של פחד ואימה...

ופחד ואימה  זה בדיוק מה שהייתי מרגישה בכל פעם מחדש...

הריטואל היה קבוע:

היא היתה חוזרת הביתה עם שקית הנייר החומה ובה המזרקים והמבחנות ובאותו הרגע, שלוות רוחי היתה נגוזה לגמרי...

הלילה היה עובר בשינה טרופה כשחלומות מסוייטים רודפים אותי (אני עוד זוכרת את הפעם ההיא, כשאבא שלי, ברצונו להרגיע אותי מעט, לקח אותי ערב לפני הקזת הדם לראות את סרט "ספר הג'ונגל" ,ולא רק שלא יכולתי להתרכז במה שהיה על המסך, כל הלילה רדפו אחרי פנתרים וזאבים כשהם שרים בקולי קולית שירים שונים ומשונים...) ומביאים אותי עייפה ומותשת לשעת הבוקר המוקדמת במיוחד שבה היתה מעירה אותי, ואז הייתי הולכת ברגליים פקות למטבח, ושם לאחר כל ההכנות, ולאחר שאבא שלי מחזיק את ידי ואנחנו מדברים על נושאים אחרים לנסות להסיח את דעתי , וכשאני כבר מחשבת את קיצי לאחור, היתה מגיעה הדקירה...

והאמת...?

היו לה ידי זהב...

ובכל פעם אחרי זה, הייתי שואלת את עצמי מדוע כל כך פחדתי כשאני יודעת שזה לא כואב ומסתיים עוד לפני שאני מתחילה להחזיר לעצמי את הנשימה הסדירה...

ולא היתה לי תשובה...

ואין לי תשובה גם היום, שנים רבות לאחר מכן, כשכבר עברתי לא מעט בדיקות דם, וניתוחים ולידות, וכבר לא עוברת לילה מסוייט לפני בדיקת דם, אבל הפחד ההוא שאופף אותי ברגעים שהאחות מסדרת את המזרק והמבחנות, הפחד ההוא נשאר ועוטף אותי בכל פעם  מחדש ומחזיר אותי בבת אחת לגיל עשר...

(בדיקת דם לקראת יום בדיקות שלפני הניתוח  להפסקת ההתמכרות לטיפות אף)