על המספר הזה נעצרה המשקולת במשקל שבחדר כושר.

4.5 ק"ג פחות מאשר איתם יצאתי לפני 5 שבועות בדיוק לקראת הניתוח.

את 500 הג"ר הנותרים אשלים כנראה כשהנפיחות והבצקת ירדו באופן סופי ובקצב שזה קורה, זה יקח עוד זמן (אבל מי סופר?).

הרופא המקסים שלי , שחסך ממני את הנסיעה אליו בסופת הגשמים שסערה כאן אתמול אחר הצהריים, (ועדיין ממשיכה כאילו הפכנו, לזמן מה, לסיאטל הגשומה) אישר לי לחזור לחדר כושר, כרגע רק להליכון ובעוד שבוע גם למכשירי הרגליים והזרועות.

כל כך שמחתי ללכת שם שוב, עד כי מצאתי את עצמי הולכת בקצב ומזמזמת לפי השיר "אני טורו מפוצץ בדינרו" (גי'זס קרייסט, אינדיד!!)  שהתנגן ברקע וגם שיר של רוני סופרסטאר לא קיפחתי (זה לא אני, זאת האונה שעדיין חסרה כנראה...) , עד שהתעשתתי ועברתי להתרכז בדמותי המחוטבת שניבטה מולי במראה ואני מודה, אהבתי את מה שראיתי .

45 דקות במהירות מדודה יחסית, עם פעמיים שיפועים הראו לי שהכושר שלי לא נחלש בהרבה אבל אני צריכה להיות קשובה לגוף שלי ולא להכריח אותו לעשות את מה שהוא לא מוכן לו עדיין.

אבל כך זה אצל כולנו, לא כן?

ועכשיו אני הולכת להכין את עוגיות השוקולד צ'יפס שאני מפנטזת עליהן מהבוקר עם כוס קפה חם וגשם זלעפות בחוץ.

עם כל השינויים שעוברים בי מאז הניתוח, אני עוד אגלה שפתאום אני אוהבת חורף...

לאאאאאאאאא...