העייפות המצטברת של לילות ארוכים ושעות שינה מעטות ולא מספקות...

העומס הרגשי (הטוב) של השבועיים האחרונים...

העובדה שלא שמעתי מג. הבכור מאז שחזר לבסיס ביום ראשון שעבר (אני יודעת, אין לו קשר למה שקרה השבוע והם גם צעירים מכדי שישלחו אותם לעזה אבל בשבוע שבו נהרגים 11 חיילים היה לי הצורך לשמוע אותו שהכל בסדר...).

הגעתי אתמול בלילה , לאחר יום שהתארך באופן פתאומי ולא מתוכנן עד לאחר חצות, וגיליתי שהרשת בבית התמוטטה ואין לי אינטרנט...

ריב עם א. הצעיר התפתח היום בבוקר למלחמת התשה בה הוא מביא באופן מושלם את יכולתו לשבת על הווריד ולא להרפות (זה בסדר, אני עקשנית בדיוק באותה המידה ויודעת עד להיכן למשוך את הסיפור , אבל זה מתיש...)...

הפגישה אתמול עם יוני, שהיתה טובה ומספקת מצד אחד, אבל קצרה מדי ולא ממלאת מצד שני...(כן, אני יודעת, יש כאן סתירה מסויימת...).

ג. חוזר היום בלילה...

11 חיילים הרוגים...

ואני מסתובבת  מאתמול עם מועקה בחזה או כמו שאחותי אומרת, עם בטון בבטן, וכל מה שאני הכי רוצה זה חיבוק ממנו...