*  Praise the Lord! I'm cured!

אתמול יצאתי למסע קניות עם א. הצעיר, ארוע שכשלעצמו נדיר כמציאת יהלום מלוטש של 30 קראט (נניח, נו...) והסתכם לצערו בקניית 3 פריטים בלבד (מעיל, חולצה וג'ינס), שגם כך עברו מאוד את התקציב המאוד לא הגיוני (700 ש"ח גג!) שהקצבתי לעניין (אני מבינה אולי בבגדים, לא במחירים שלהם... ).

היה נעים וכיפי ואפילו הוא אמר שישמח לעוד פגישות כאלה בלי מטרה ספציפית מסויימת.

אבל זה לא העניין (שלכשעצמו הוא משמח ולא מובן מאליו),  שלשמו התכנסנו כאן, הפעם.

תוך כדי שאני מחכה לו שימדוד בגד זה או אחר, הרגשתי פתאום  את שריר "חשק הקניות" מתחיל להתעורר לו ולהביט סביבו כמו מישהו שישן שנת חורף ארוכה (חודש וחצי זה די ארוך, לא?) ובודק את העולם שנגלה אליו מחדש.

לא הייתי צריכה לקנות משהו כדי לאשש את התחושה הזאת, הספיק לי לראות דברים ולרצות אותם ופתאם להסתובב בקניון לא היה דבר מעיק ולא הרגשתי שצעקה עומדת בתוכי וכמעט יוצאת החוצה בלי שליטה.

חודש וחצי לאחר הניתוח,

חזרתי לחדר כושר, אני פחות ופחות עייפה,

מרגישה את החיים חוזרים ועוטפים

אותי

ומרגישה שאני

מוכנה.

(* הודו לאל, כי נרפאתי).