"אני רוצה להיות בחברת אנשים שחושבים כמוני " אמרה אירית  כשדיברה על ההפגנה "של הרוב" במוצ"ש ואני, למרות
שהיום  הלהט הפוליטי שבי רגוע הרבה יותר, הלכתי איתה, אולי לזכר ימים אחרים, אולי לזכר ההפגנה המיתולוגית ההיא, מלפני 22 שנים  והתחושה לאורה התחממנו שנים רבות ,שהנה אנחנו לא סתם רוב דומם אלא גם היינו חלק ממשהו שהביא לשינוי כלשהו ׁ(כפי שהאמנו אז...).
וכך מצאנו את עצמנו בלב כיכר רבין, מוקפים בהמוני אנשים שחלקם עומדים במקום, וחלקם נעים והולכים ממקום למקום במין חוסר מנוחה פנימי ונחישות לוהטת על פניהם, ואחרים נושאים  בידהם שלטים בעד או נגד משהו, מחלקים דפים בעד או נגד משהו, אחרים מסתובבים עם או מחפשים חברים והיו גם כאלה שעמדו לבד וניסו להתמזג באווירה הכללית של ה"ביחד"...
לקח לי זמן מה בתוך ההפגנה עצמה, ובמיוחד לאחר נאומו של עמי איילון כשהבנתי מה בדיוק פשר חוסר המנוחה הפנימי שלי שעלה בתוכי מהרגע שהתחילה ההפגנה...
אני לא מרגישה יותר את הצורך להיות בחברת אנשים שמרגישים וחושבים כמוני ...

אני יכולה בהחלט להכיר ולהיות ולהנות מחברת אנשים שחושבים אחרת ממני ואפילו הפוך ממני...
הלהט הפוליטי שהיה בתוכי, שבו צדקת הדרך שלי היתה האפשרות  הברורה והיחידה נמוג ונגוז מתוכי בתוך אותו התהליך שאני עוברת בשנה וחצי האחרונות...
כמו שהחלק הטוטאלי שבי הלך ודעך בתחומים אחרים בחיי, כך הוא נמוג אט אט גם בחלק הפוליטי שבו...
אין שחור ולבן,  אין צדק מוחלט בצד אחד וחוסר צדק מוחלט בצד שני, אין טובים מוחלטים בצד אחד ורעים מוחלטים בצד השני...
ולכן כשדנה ברגר עלתה לקראת סוף ההפגנה לקטע שלה ופתחה במילים "שלום לכם אנשים יפים" הרגשתי שאני עוד מעט מתפוצצת...
וזאת רוח הדברים שעמי איילון אמר בנאום שפתח את ההפגנה...
אנחנו, שהיינו בכיכר לא היינו הרוב כי חלק גדול מהעם לא מצליח להרגיש חלק מאותו גוש, מאותה קבוצה שרוצה לעשות את השינוי הזה, לא אנשי עיירות הפיתוח ,ולא המתנחלים , לא הדתיים חובשי הכיפות למינהן, לא אנשי המושבים והשכונות...  כל אלה לא היו בהפגנה ,וכל עוד לא יצליח השמאל הישראלי לקרב אליו את הקבוצות הללו התחושה שיש בו שהוא "הרוב" הינה סוג של פנטזיה...

וכך התחממנו כשעתיים באור החמים והנוח של הצדק הפנימי של כולנו , והלכנו הביתה לאחר שירת "התקווה" ועם אמונה גדולה בלב, שהפעם הראנו לאנשי הימין, שגם אנחנו , השמאל  יודעים להרים הפגנת ענק תוך ימים ספורים...

ובא לציון גואל...

(מוצ"ש 15.5.05 שעה 23.20)

ואם אבא שלי, שממנו קיבלתי את האוריינטציה הפוליטית הסוציאליסטית/שמאלנית שלי, היה קורא את הפוסט הזה עכשיו הוא היה מתהפך בקיברו...

או שאולי היה מחייך...