| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 4/2003
 זה שונה אבל כל כך דומה...
לפני מספר שבועות התחלתי לקרוא את הספר "למאטיס יש את השמש בבטן" של יהודית קציר. ולא הלך לי.
קראתי לאט. לעיתים רחוקות. קוראת עמוד אחד או שניים , מפסיקה. חוזרת באי חשק לאחר מספר ימים...ללא הנאה, ללא התשוקה הזו שמושיבה אותי עם ספר בלי רצון להפסיק אפילו כדי לאכול או ללכת לשרותים, התשוקה שחזרתי להכיר אותה לאחר כל כך הרבה שנים...
ולא הצלחתי להבין מדוע.
מה יש בספר שמונע בעדי לקרוא אותו...
החלטתי שהבעיה היא בי. העיניים. אני כנראה צריכה משקפי קריאה ועד אז, קריאה מסבה לי אי נוחות ואני נמנעת.
היה בזה משהו מן האמת כי באמת ראיתי שלא נוח לי לקרוא. אבל את העיתון, את החלק הראשון קראתי בכל יום, ולעיתים קראתי גם את "מסע אחר" או "נשיונל ג'אוגרפיק"...
עזבתי את הספר.
לא התחלתי אחר. חיכיתי...
"אישה צעירה פוגשת גבר...בהתחלה היא אינה אוהבת אותו. אחר כך היא אוהבת יותר מדי...". המשפט הזה מטייל לי בראש כל הזמן...אני נמשכת אליו שוב ושוב וקוראת אותו כמו מנסה להבין משהו...
ולא מצליחה לחזור לקרוא את הספר...
לפני שבועיים, ביום שישי בבוקר, הלכתי לאופטיקאי ותוך 5 דקות אמר לי שאכן אני צריכה משקפיים לקריאה. יהיו מוכנים תוך מספר ימים.
בערב החג ג. בעלי הביא לי אותם הביתה...
בחופש חזרתי לקרוא בספר. קראתי אותו בבת אחת, כמעט בלי הפסקה עד שסיימתי אותו היום.
והבנתי. הבנתי מה עצר בי, מה עצר בעדי להמשיך לקרוא אותו אז.
זה היה שונה, אבל דומה מדי לקשר שלי עם ד. אני מצאתי קווי דימיון חזקים מידי.
ולא יכולתי להתמודד עם זה, אז.
כנראה לאחר שהגעתי להחלטה שאני מחזירה את הכוח שבי, יכולתי להתמודד עם הספר. להתמודד עם הסיפור ועם הסיום שלו שם.
וזה שגם האמא של הגיבורה מתה מסרטן היא רק תוספת...
הסיפור כל כך שונה וכל כך דומה...חיברתי אותו אלי...
הרפלקסולוגית אמרה לי בפגישה הראשונה שיש לי אינטואיציות חזקות שאני פשוט לא יודעת להשתמש בהן...לא ידעתי אז למה היא מתכוונת.
היום אני יודעת קצת יותר...
(יום שלישי 22.4 שעה 19.45 נשלח אלי בדוא"ל)
***********************
זה שונה אבל כל כך דומה 2
הלכנו לסרט "אהבות פתוחות". סרט דני (התחלנו להנות מאוד מסרטים זרים, עדיפות לסקנדינביים...) שמדבר על הדברים הבלתי צפויים בחיים וההחלטות שנלקחות עקב כך, ובמקרה הזה, בין השאר, על התאהבות באחר תוך כדי הנישואים והתוצאה של זה...
להפתעתי הרבה הסתכלתי בסרט ממרחק. לא הרגשתי הזדהות או קרבה בשום רגע. לא תחושה של דז'ה וו לא בכי לא כלום.
כאילו זה לא שייך אלי בכלל...
אפשר לומר שראיתי את הסרט בצורה מדעית קרה ומחושבת...
כל הזמן חשבתי איזה מזל שאנחנו, ד. ואני, נזהרים כמו מפני אש מכל דבר שעלול להפיל אותנו...הקשר מנותב באופן מוחלט רק לזמן שבו אנו בעבודה...אחרת קל מאוד לעשות טעויות...ליפול...
זה מתחבר למה שסיפר לי ג. על חבר טוב שלנו...נשוי כמובן, שנמצא בקשר, לא בפעם הראשונה, מחוץ לנישואים...ושם יש טלפונים, והודעות SMS גם כשהוא בבית, עם אשתו...ואני, אני חשבתי, תודה לאל שאנחנו, וד. אפילו יותר ממני (אני הייתי מוכנה להסתכן פה ושם...), נזהרים, נזהרים מאוד...
מצד שני, בהכרותי עם עצמי, דווקא הראיה הכאילו אקדמית של הסרט, היא הוכחה לעד כמה הוא כן נוגע לי, נוגע בי...
ואז החלטנו, בדרך הביתה, להכנס לסופר כדי לקנות פופקורן לא. הצעיר שרצה לראות את הסרט "מטריקס". ואיך שאנחנו עומדים לפסוע פנימה, אני רואה אותו. את ד. ז"א אני בטוחה ב 90% שזה היה הוא.
זה היה כמו בסרט. אנחנו מתקדמים לכניסה, והוא יוצא משם במהירות עם עציץ ביד...הסתכלתי, לא הזזתי את העיניים, הרגשתי שהכל זז בסלואו מושן... הוא היה גבוה יותר ממה שזכרתי, וגם לא הסתדר לי שהוא לפני יציאה (היה לבוש אלגנטי) כי רק אחרי הצהריים חזר מחו"ל.
רעדתי בכל גופי. סערה פרצה בפנים ונרגעה רק אחרי שישבתי ליד המחשב והתחלתי לבכות...ולכתוב כאן.
עד שנרגעתי.
מעניין אם באמת זה היה הוא...
(יום רביעי 23.4.03 שעה 22.40 נשלח אלי בדוא"ל)
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
