| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 4/2003
 אני מנסה להבין למה...
זה לא היה ד.
כמו שתארתי לעצמי, הוא חזר מחו"ל אתמול בערב ולא יצא מהבית.
טוב. את זה הבנתי היום בבוקר לאחר מייל ושיחת טלפון איתו (אפילו שאלתי אותו אם יש לו "תאום" ואמרתי לו שחשבתי שראיתי אותו).
אבל לא זה מה שחשוב.
אני מנסה להבין מדוע הגבתי ואני עדין מגיבה כפי שהגבתי.
מדוע ההרגשה הזו של אגרוף בבטן, מדוע ההרגשה שהבטן מתהפכת לי. מדוע ישבתי אתמול בערב כשאני בוכה ורועדת בכל הגוף?
ובלי שום קשר לאם הוא באמת היה שם או לא.
התגובה שלי. זה מה שאני מנסה לבדוק....
זו החרדה המפגישה המקרית ? זו הכמיהה לפגישה שלמרות שהנחתי אותה בצד, והיא כבר לא המטרה המרכזית עבורי, היא עדיין קיימת? זה הלב שלי שאומר לי: פמה , את מרגישה מה שאת מרגישה ותפסיקי להדחיק את זה?
היה לי כל כך טוב בשבוע הזה, בלעדיו.
היה לי טוב כשהוא היה רחוק...היה לי טוב כי ידעתי שלא יהיו הפתעות...
היה לי טוב כי ידעתי שהוא יחזור היום.
והיו לי גם חששות... אולי דווקא בחו"ל, רחוק ממני, חשב עלינו והגיע למסקנות מסויימות? אולי הקרבה עם אשתו? הביחד?
הרשיתי למחשבות הללו לטייל בראשי, לא הברחתי אותן, הסתכלתי עליהן ואמרתי לעצמי: מה שיהיה , יהיה טוב. אני אכאב ואני אתגבר.
אני לא מפחדת.
הבטן עדיין מתהפכת בתוכי, גם עכשיו...
למרות שדברנו כבר מספר פעמים.
היה לו טוב בחו"ל, לא היו מחשבות והחלטות הרות גורל... אצלנו אין שינוי. לשום כיוון.
מה שהיה הוא שיהיה...חברות. ידידות.
ואני לא למטה, לא נפלתי. לא כואבת. בוכה אבל לא כואבת...
רק נסערת...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
