| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 4/2003
 כשהיינו אצל ציפי
הפסיכולוגית של א. לפני שבועיים ולמעשה דברנו רוב הפגישה עלי, התהליך שאני עוברת וכיצד הוא משפיע על א. אמרתי לה שאני מבינה עכשיו מהיכן לקח א. את הדרמה שבו, את מגוון הרגשות ואת העוצמה שלהם.
ממני.
כל השנים חשבנו שזה משהו שמחבר אותו לאמא של ג. שהיתה שחקנית תאטרון בחו"ל ומכאן היה בה משהו מן הדמה.
האדם האחרון שחשבתי/חשבנו שזה בא ממנו הוא אני.
ועכשיו אני מגלה שוב ושוב את מימד הדרמה שבתוכי, או כמו שציפי אמרה, עוצמת הרגשות שאותם אני חווה...
כשזה משהו שמסב לי שמחה, הנאה או אושר זה חזק מאוד. כשזה משהו שמסעיר אותי, מזעזע אותי, גורם לי לכאב, אני יוצאת מזה מותשת...
וזה לא משהו שאני יכולה להחליט על העוצמה שלו. זה בא מתוכי. בתוכי....
כבר אחר הצהריים והסערה מאתמול לא פסקה אצלי. מועקה בלב...ולכאורה, אין שום סיבה... הכל בסדר, הכל כשורה קפיטן , שורה מתוך ספר עלום שאני לא זוכרת את שמו...
הכל בסדר פמה. אבל המועקה לא עוזבת אותי...
אולי כי מישהו (אני?) מנופף במשהו מולי ואומר לי: טיפשה, תסתכלי מה שקורה איתך...
אולי כי אני מפחדת להסתכל...אני עדיין לא רוצה...
אני עייפה ...
*************************************************
אני לא מוכנה לצאת לסוף השבוע במצב רוח כזה אז נקטתי באמצעים הבאים:
פגישה עם קוקסטה למסע קניות בקניון.
ההליכה בלילה, בחושך תוציא ממני את שאריות הסערה.
תכנון לארוחת בוקר כיפית למחר במקום חדש.
אולי טיול בשבת, למקום עם ירוק ופריחה...
לחשוב על דברים שעושים לי טוב: חברים, סופשבוע, "כתם", הגינה הפורחת, הספר שהתחלתי לקרוא "הסוד"...
לדבר עם ד.
ולחכות שזה יעבור...  (קצת עייף...).
**********************************
על מי אני עובדת? למי אני משקרת?
לעצמי? גיבורה קטנה מאוד...
אז הינה:
אני רוצה אותו, אני מתגעגעת לראות אותו, לפגוש אותו, ל...מה שלא יהיה...
זהו. כתבתי.
עכשיו נמשיך הלאה...
יהיה טוב...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
