הזיכרון ששיר יכול להעלות בנו הוא לא רק של הארוע או האנשים שהוא קשור בהם, הוא פועל גם על תחושות הטעם והריח...

ישנם דיסקים שהייתי שומעת בתקופה הכי קשה שלי עם ד. בתקופה שחיכיתי וחיכיתי ל...

להתאוששות שלו מהניתוח, להתאוששות מהדיכאון הפוסט טראומתי שהיה בו, לרצון שלו לרצות בי מחדש, ליכולת שלו לחזור למה שהיה לנו בהתחלה...והימים האלה היו כל כך סיזיפיים...כשכל דקה עוברת בתוכי כאילו היא יום שלם, כשאני מרגישה את הציפייה והכמיהה חורכים בי חריצים בבשר החי ממש...

ולפעמים רק המוסיקה והבכי שיכולתי להוציא מתוכי כששמעתי אותה , היו מביאים לי להקלה ונחמה מסויימת...זמנית...

ואלה לא היו שירי דיכאון אבל היה בהם משהו שקט, כאילו ביקשתי ממשהו חיצוני את היכולת ללטף את עצמי, לחבק, לתת בי את הכוח לעבור את האין סוף ההוא...

וכשהצלחתי להתאושש, לצאת מהתלות הרגשית שלי בו, לדעת שהסיפור ההוא נגמר עוד לפני שלמעשה החל ואני צריכה להמשיך הלאה, שמתי את המוסיקה ההיא בצד...

לא יכולתי לשמוע אותה כשהזכרון היה עדיין חזק וכואב מדי, ולא היה לי צורך לשמוע אותה כשהוא כבר לא היה כזה...

הייתי במקום אחר גם במובן הזה...

ועם יוני יש לי המוסיקה שלו...הצלילים שמזכירים לי אותו, אותנו...

וגם כאן, בתקופה הקשה שלנו נעטפתי במוסיקה עם שירים שהמילים שלהן כאילו יצאו מתוכי, עם מנגינה שנוגעת בדיוק במקום שבו פרץ הדמעות יכול לצאת בבת אחת ולשטוף...

והיום , כשחזרתי ממנו, שמתי את אחד הדיסקים מאז, מהתקופה של ד. , ופתאום שטף אותי לא רק גל הזכרון החזותי/רגשי של הימים ההם, אלא גם הזכרון של חוש הטעם והריח שהיו בי בימים ההם והרגשתי כאילו ,בבת אחת, הייתי שוב מחכה וכואבת...

ויכולתי לעשות את זה, יכולתי להרשות לעצמי לשמוע, לחוש ולהרגיש את הזכרון רק בגלל שידעתי שאני נמצאת במקום שהוא שונה ואחר לגמרי ...