ובפרספקטיבה אני יודעת שימים כמו אתמול הם יחסית נדירים אצלנו, במשפחה.

יום שבו יש סוג של "קלאש" , כמו התנגשות עולמות, גם בין ג. הבןזוג וביני וגם ביננו לבין הבנים, שניהם או אחד מהם.

וישנם את הרגעים ההלו, בתוך הכאוס כשמרגישים שהכל נסגר והכל חשוך ואין שום נקודת אור שממנה אפשר ללכת  לכיוון כזה או אחר.

אבל אני יודעת שלא כך הדבר אצלנו.

למזלי, ולאחר תוכניות טלווזיה  לא מעטות שראית בזמן האחרוןי תחת הכותרת "ילדים/יחסים  מהגהינום" (וישנם דברים שקשה לנו אפילו לתאר אותם) אנחנו (כל הארבעה שבמשפחה), מצליחים לא להגיע למקומות שבהם הכלים נשברים בצילצול מחריש אוזניים ואפילו שהטונים עולים לעיתים,  לגבהים בלתי יאומנו והאדמה כמו רועדת מתחת לרגלנו,  הגשרים לא נשרפים וערוצי התקשורת נשמרים פתוחים.

וכל עוד זה כך,

הכל פתוח

והכל

אפשרי.

וזה, בסופו של דבר, מה שחשוב, לא כן?

היתה שבת נהדרת, למעט העובדה שג. הבכור, מתוך רצונו להדליק נר רומנטי לו ולחברתו, כמעט שרף עלינו את ביתנו, אבל למה להתקטנן, הרי בזאת בעצם, דיינו...