יום חמישי אחר הצהריים.

קבוצת החיילות , עם התרמילים הכבדים, הנעליים הגבוהות  ורובי ה M-16, ניראתה כל כך זרה בקניון הכל כך חוצלארצי, ומצד שני, הכי במקום שאפשר לדמיין...

אנחנו כל כך רגילים לראות חיילים במדים מסתובבים בתוכנו , כחלק מהמיתוס של "צבא העם" וכחלק מתפיסת ותחושת הבטחון שזה מקנה לנו, עד כי אם היו נעלמים מרחובותנו , כפי שלרוב לא נהוג לראות חיילים במדים ברחובות במדינות רגועות יותר, היתה עוברת בנו תחושה של חוסר נוחות, של משהו שחסר פתאום...

החיילות הסתובבו בקניון, סופגות לתוכן את השעות הראשונות של חופשת סוף השבוע באווירה הצבעונית, רעשנית המונית ותוססת של יום חמישי אחר הצהריים ורק כשהסתכלתי עליהן חולפות על פני , ראיתי בעינהן את אותה התמיהה שהייתי חשה בתקופה שאני הייתי חוזרת מהצבא, לאחר שבוע בבסיס הסגור, תוך עולם זעיר אנפין שכולו ציבעי חאקי וזית ויש לו שפה וחיים משלו, וההבנה שכל אותו הזמן, העולם האחר שמחוץ לבסיס, ממשיך את מהלכו הרגיל ושום דבר לא עומד ומחכה רק לי...

******

הם עמדו כמעט מולי, ליד העמוד באמצע הרחבה המרכזית של הקניון כשמסביבם עוברים המוני אנשים, היא לבושה בשימלה שחורה וסרט לבן עם נקודות בשערה הבלונדי הארוך, נשענה בגבה אל המעקה והוא עומד מולה, מדבר ולא מפסיק לנשק אותה , נשיקות קטנות, עדינות, מרפרפות...מכונסים בתוך עצמם, כאילו חומת זכוכית שקופה מגנה על העולם שלהם מהעולם הרגיל, מעבירים חוטים נסתרים של אהבה ואינטימיות, ורק עיניה המרפרפות של הבחורה, שדאגה להסתכל ולבדוק שהכל כשורה תוך כדי שהיא מתענגת על נשיקותיו, הזכירו את השבריריות הזמנית של העולם ההוא...

*******

התלבטתי זמן ארוך...

האם ללכת על הזוג בצבע לבן, ירוק זרחן ונקודה בוורוד/בורודו, או על הזוג בשילובים של כתום, ירוק זרחן ונקודה בוורוד/בורדו...

טלפון שעשיתי לאחותי מחנות הנעליים (פמה, את! בנעלי גזית?!!) לא עזר לי הרבה...

הסתכלתי, מדדתי, חשבתי ושוב בדקתי...

בסוף בחרתי...

בכתומות... איזו שאלה, בוודאי שבכתומות...

יום יפה היום חברים יקרים, יום של ארוחת בוקר בים מול הגלים המקציפים , עם שמש נעימה ורוח קרירה ושיחה מהנה עם מישהי חדשה שעוברת מהרובד הווירטואלי למוחשי...

שבת שלום חברים יקרים