ארוכת פרקים ועמוסת רגשות אהבה/שנאה  מתנהל הקשר ביני ובין התיקים שלי, אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שאני יכולה למצוא את עצמי הולכת במשך חודשים ארוכים עם תיק, שבאופן עמוק ובסיסי, אני שונאת אותו ועצם ההליכה שלי איתו עושה לי מועקה.

עונש שאני מחליטה להעניש את עצמי על משהו עלום וערטילאי ולמרות שמחכים לי בארון כמה וכמה תיקים חדשים להפליא, אני ממשיכה ללכת עם אותו התיק עד שמגיע העיתוי המופלא והנכון ואז,

בבת אחת ובלי היסוס,

המלך מת

 ובתרועת חצוצרות וללא שום סנטימנטים, עולה המלך החדש (שהתאהבתי בו ממבט ראשון)

ובא לציון גואל.

(עד לפעם הבאה בה אסתובב עם תיק שאני מתעבת וארגיש פולניה קורבנית להפליא...).

והרכישה אתמול בערב (שני תיקים במחיר אחד) פתחה סוג של חסימה שהיתה לי בחודשיים האחרונים מאז הניתוח ובאה לידי ביטוי ברכישת אקססורייז (אביזרי אופנה, בלשון העם) מעיל חדש, שחור וכה מאממם ושולחן קטן ומעוצב לסלון הבית.

ולפני שאפול לשנת צהריי יום שישי, עייפה אך מאובזרת ומרוצה, חידה קטנה חברים יקרים:

מי יגלה מהו הרעיון האומנותי (הקונספט) לארוע כפי שאמורים להביע פיסלוני הפלסטלינה (האמאממים, תודו!) שפיסלתי במו ידי?

הזוכה המאושר יוכל להודות בגאווה שהוא אכן, גאון.

שבת שלום, בריאות ואושר לרוב, חברים יקרים...