זמנית.

נשמה טובה שכמוני נענתה בחיוב לבקשת ההצלה של חברים למלא את מקומה של מזכירתם למשך חמישה ימים תמימים בזמן שהיא, המזכירה, משתזפת לה ענוגות בחופיה הזהובים של פלמה דה מיורקה.

וכך מצאתי את עצמי חוזרת לסוג של התארגנות קדחתנית (לא יותר מדי, שעות העבודה שלי נוחות וגמישות להפליא) ומנסה לשייט בתוך פקקי הבוקר של הכניסה לתל אביב, שש שנים לאחר הפעם האחרונה שבה עשיתי את זה באופן קבוע.

היה לי משונה להיות חלק מנהר מכוניות שמנסה לתמרן לכיוון כזה או אחר ולנסוע זמן רב כל כך במכונית במקום להגיע לרכבת תוך 10 דקות  ואחר כך לשבת בנחת ולתת לרכבת לעשות את העבודה בזמן שאני קוראת, בוהה בנוף וחושבת מחשבות מעמיקות או, אם נהייה מדוייקים יותר, מדברת בטלפון.

מצד שני, היה מעניין לבדוק אם אני מתגעגעת למקצועי הקודם (לא) ולהתנהלות המתוקתקת בבוקר (גם לא), לפקקים (לא ולא ולא!) ובאופן כללי, לחזור לשוק העבודה.

לא.

בא' רבתי.

עדיין לא.

אבל זאת התנסות מעניינת וסביר להניח שגם בה אמצא את הדברים הטובים והנוחים לי.

כמו להיות כאן.

הרבה יותר התקופה האחרונה.

זמנית, כאמור.

שבוע טוב חברים יקרים, אומרים שביום שלישי כבר יהיה יותר חם...