אחת לכמה זמן, ובמיוחד כשאני מתחילה עבודה חדשה ולא משנה אם היא זמנית או קבועה, אני נדרשת להוכיח לעצמי שאני וונדר וומן.

כמו לינדה קרטר  עוצרת הנשימה, תרתי משמע, שהייתה מקבלת אחת לכמה זמן את הסעיף,  מסתובבת  כמו טורנדו סביב עצמה, עוטה שריון וכתר  ושום דבר לא יכול היה לעמוד מולה.

אז בלי היופי  (אללי...) של לינדה ובלי השריון אני מנסה לעשות בדיוק אותו הדבר.

אתמול, למשל.

בסוף יום העבודה צלחתי די בהצלחה את הפקקים בדרך הביתה , משם טסתי לחדר הכושר ושם, כדי להוכיח לשעון הכושר שזייף קלות (כנראה לא הרטבתי מספיק טוב את רצועות החזה) הגברתי את הקצב על ההליכון  עד שכמעט גרדו אותי ממנו , אחר כך רצתי ללעשות קניות (לפני שבני הבית יתחילו לאכול האוכל של החתונים מרוב רעב)  ולקינוח נשארו לי כמה טלפונים שהייתי צריכה לעשות בעניינים שאינם קשורים כלל לעבודה.

תוסיפו לכך את העובדה שאת כל הדברים הללו עשיתי כשהדבר היחיד שבא אל בטני במשך כל היום היה סנדביץ' די מסכן,

כך שבשלב מסויים פשוט קרסתי ואיכשהו זחלתי על גחוני למיטה.

ושם, לפני ששקעתי סופית למצולות השינה ניסיתי לברר ביני לבין עצמי, על מה ולמה היה כל העניין הזה ומה בדיוק אני מנסה להוכיח לעצמי בריצות הללו.

שאני יכולה. זהו.

כנראה.

מ.ש.ל.

עד לפעם הבאה שאשכח ואצטרך שוב להזכיר לעצמי...