את היום הזה לפני חודשיים איבדתי לגמרי.

בשמונה בבוקר עוד הייתי ערה והפעם הבאה היתה כשחומר ההרדמה התחיל להתפוגג מתוכי ושמעתי את האחות אומרת לי: פמה, את בחדר התאוששות, הניתוח נגמר.

את שארית היום ביליתי בשינה עמוקה כשמעת לעת אני מתעוררת שומעת את האנשים סביבי ונרדמת שוב.

ואחר כך החלו הימים שהביאו אותי עד הלום, חודשיים לאחר הניתוח (שאיבת שומן, מתיחת בטן והרמת חזה, למי שלא זוכר או בדיוק הרגע נפל מהמאדים... ) כשאני עדיין נפוחה ועם בצקת באזורי הניתוח עצמו, אבל התמונות מדברות בעד עצמן ואם לא (מפאת פוטוגניות וזוויות צילום לא מדוייקות) אז המכנסיים שלי שאוטוטו משתלשלות לי עד הברכיים, בהחלט מזכירות לי יום יום מה היה שם ומה אין, עכשיו.

(ואני אקנה מכנסיים חדשות כשהנפיחות והבצקת יתפוגגו סופית , בעוד חודש +/-, אמן!)

והשאלה אם היה שווה כל זה לא עלתה עוד לפני הניתוח ועל כמה וכמה, אחריו.

לפני

אחרי

 

לפני

אחרי

לפני

אחרי

(ניסיתי לסדר את התמונות אחת ליד השניה או להקטין אותן באופן פורפורציוני  אבל הן סרבו באופן מוחלט להסתדר כרצוני, אז נכנעתי...).