ועוד חצי שנה,

היה הצבא חלק בלתי נפרד מחייו של ג. הבןזוג.

30 שנים ועוד חצי שנה,

היה הצבא חלק בלתי נפרד ממני.

הרבה שנים של

לבד.

לבד עם עצמי.

לבד עם ילד אחד.

לבד עם שני ילדים.

ובתוך הלבד, נפרטים החיים לשגרה היומיומית.

תקופות לא קלות, שיכולתי לראות את הקושי שלהן רק לאחר שהן עברו, הסתיימו, כמו השנה וחצי בלבנון שפשוט מחוקה לי לגמרי.

חור שחור בחיים שלי שאני לא זוכרת ממנה שום דבר.

היו תקופות קלות יותר, השנים של הלימודים , שבהן הזוגיות שלנו התבססה והתחזקה כדי שתוכל לעמוד בעוד שנים של "לא יחד", של לבד.

ואין בי מרירות.

מעולם לא היתה.

למרות שכאילו היה שותף שלישי בזוגיות שלנו, מעולם לא הרגשתי כאילו הצבא משתלט על חיינו.

לא היינו משפחת קבע טיפוסית.

לא נדדנו בעיקבות הבסיסים בהם שירת, לא בילינו איתו בבסיס את השבתות והחגים שנשאר בהם.

לי היה הצורך לשמור על מקום קבוע שיקנה לי את הבטחון והרגיעה לחיות את סוג החיים זה.

כך התגבש הצורך שלי במרחב פרטי שהוא רק שלי.

וכך, כשעבר מתפקידי השטח לתפקידי מטה שקרובים לבית עמדה הזוגיות שלנו במבחן למרות שהיו זמנים שחשבתי שהיא לא תשרוד אותו

הצבא לא היה חלק מהאווירה בבית .

מעבר לידיעה על עצם היותו, הוא לא בא לידי ביטוי כמעט בשום דבר שאינו קשור אליו , לא כשג. הבכור התגייס ובשום צעד שעשה ויעשה בהמשך דרכו וגם לא בדרכו של א. הצעיר בצבא , שאתמול היה בצו הראשון.

הצבא  הוא סוג של בית  אמר לי ג. הבןזוג הבוקר ומהבית הזה, לאחר  32 שנים ועוד חצי,

הוא נפרד

היום בבוקר.

ולמרות שעל פניו, השינוי היומיומי לא יורגש אפילו (כי הוא ממשיך לעשות את מה שעשה בשנתיים האחרונות רק בסטטוס אחר), משהו בפנים  קצת מתכווץ כי לומר שלום לבית,

זה תמיד קצת

כואב...