זה הריח שמביא לי את הזכרונות בבת אחת, כמו אגרוף לתוך הסערפת  והלב.

הריח.

אוויר מעושן ופריך מקור.

תחושות של טעמים וריחות ממקום אחר וכאילו תמיד הם בתוכי ואני רק צריכה את התזכורת הזאת, את הנשימה העמוקה שאני לוקחת בדקות הראשונות וכמו במין מסע בזמן אני מרגישה שם,

הכי בבית.

לונדון.

בפעם המי יודע כמה עם ההתרגשות שתמיד שם, כמו בפעם הראשונה, כשהמטוס חצה את תעלת למאנש והנמיך טוס מבעד לעננים ופתאום כל משבצות הקרקע בירוק/חום ונקודות המים בכחול ניבטו אלי מלמטה וידעתי שכל מה שדמיינתי לי לאורך השנים, כך הוא במציאות.

ומאז זה כמו בית שני.

מקום שלוקח לי זמן קצר להפליא להרגיש בו בבית כאילו לא עזבתי מעולם.

ובגלל שאני נאלצת לעזוב, אני חוזרת לשם שוב ושוב.

והפעם לזמן ארוך יותר, 12 ימים עם גיחות מחוץ לעיר לאוקספורד ולבלצ'לי פארק (מקום פיענוח הצפנים של בעלות הברית במלחמת העולם השניה, או במילים אחרות: האניגמה) והרבה הרבה קילומטרים של הליכה  והתמזגות עם הסביבה.

ועד שאחזור ואם תתגעגעו, הנה השניים שהם  חלק בלתי נפרד ממני:

ןעד אז, תחזיקו מעמד ושימרו על הבית .