הֶקוּבֶה (HEKUBE).

כך קראו לה.

למלכת טרויה אישתו של המלך המיוסר, פריאמוס.

המלכה שהיתה אמורה להסתכל כיצד הגברים שמסביבה הולכים ופוחתים, הולכים למוות ושירה על שיפתיהם, כיצד המלחמה בת 10 השנים גובה מחיר גבוה תמורת אהבתו של בנה ומשחקי הכבוד של הגברים בעירה ואלה שמעבר לים האגאי, לכאוב, ולשאת את כאבה בשתיקה דמומה תוך כדי שהיא שולחת, פעם אחר פעם, את בניה לקרבות...

אבל היא לא היתה מוכנה לכך...

היא כאבה, זעקה, צעקה ועמדה כמו מוכיחה בשער, מכנסת סביבה את אלמנות טרויה, שמספרן הולך וגדל, בניגוד גמור למה שהיה מצופה מאישה באותם הזמנים ובמיוחד ממלכה...

היא לא היתה מוכנה לראות את בניה נהרגים ללא סיבה...

היא לא היתה מוכנה לראות אותם נהרגים. נקודה.

היא זאת שנותנת את הנשמה היתרה לסיפור שעל פניו הוא על אהבה אבל למעשה על התנגשות רצונות מגאלומניים של מנהיגים ושל אנשים  שהאג'נדה שלהם היא זאת שעומדת בראש מענייהם , ללא קשר וחשיבות כלפי אלה שאמורים להוציא אותה לפועל עבורם...

והיא , הדמות של הֶקוּבֶה, איננה קיימת כלל בסרט "טרויה".

ובעצם היא הרי לא יכולה להיות קיימת בסיפור שהופך לסוג של טלאנובלה, שהצפיה בו נותנת תחושה של מלאכותיות...של פלאסטיק...

האנשים לא אמיתיים, הדיאלוגים לא הגיוניים, הסיפורים מעוותים ומסגרת הזמן כלל  לא קיימת  (מצטערת, כשמעבירים לקולנוע סיפור שיש בו מין האמת ההסטורית, צריך להיות קצת יותר מדוייקים - המלחמה נמשכה 10 שנים ולא כשבועיים כפי שאפשר להבין מהסרט )...

ובין כל אלה, אי אפשר היה הרי להכניס את הֶקוּבֶה עם הזעקה שלה והדרישה לראות את חוסר התכלית שבמלחמה , שבהרג המיותר משני הצדדים ובנסיון שלה להביא לסיומה לפני שעירה האהובה תחרב כליל ואנשיה יהרגו כולם...

זה לא התאים לבראד פיט בחצאית...

ואני רק מקווה שהבמאי לא יבצע את זממו גם בחלק השני של האפוס ההומרי, האודיסאה, כי במקרה הזה, אודיסאוס עוד עלול לוותר על כל המסע הארוך שלו לאיתקה ולהשאר עם הסירֶנות ושירתן המתוקה והממכרת...

(והביקורת המלומדת עצמה כמובן אצל הפסיכופט ).