את הטלפון.

באמצע לונדון.

ממש ממש באמצע.

בפיקדילי.

באמצע חנות דיברי הספורט "ליליוויט" שהיתה צפופה והומה מאנשים בגלל מכירת סוף סוף סוף סוף עונה היסטרית לגמרי.

כל כך היסטרית שכולם התחככו אחד בשני.

ובאחד החיכוכים הללו, עבר הטלפון שלי מהכיס החיצוני של התיק שלי לידיו הלא נעימות של מישהו אחר.

וכשקלטתי את זה התייבש לי הפה מרוב הלם וחוסר אונים ותחושה של חדירה לדברים הפרטיים והאינטימיים ביותר.

עמדתי באמצע פיקדילי מבולבלת וחסרת אונים ולא יכולתי להחליט מה לעשות, מה ולמי להודיע ואיך  ובכלל...

אז בכיתי.

הכי פשוט, לא כן?

וחברה שלי שהייתה איתי (וג. הבןזוג היה עם בעלה) הוציאה שני כדורי הרגעה טבעיים ותקעה לי אותם מתחת ללשון.

ונרגעתי.

בערך.

ואז גם יכולתי להודות לאל (או למי שלא יהיה) שלא כייסו לי את הארנק ולעשות את הסידורים הנחוצים ולהמשיך בטיול כאילו כלום לא קרה.

והיה בסדר גמור, רק שעכשיו אני בארץ ושם נשאר לו לבדו, בודד ועצוב, טלפון נוקיה אחד שהיה רגיל לשיחות כרוז וכל מיני דיבורים בעיברית ועכשיו הוא בטח צריך להתרגל לשיחות כרוז באנגלית במבטא כזה או אחר...

אבל זה רק חלק אחד קטן ממה שהיה, והיה הרבה וטוב וכיף ונהדר וממלא אנרגיות וכוחות ומחייך ומהנה ועוד ועוד ועוד ועוד עוד.

אבל כל זה (ותשובות על התגובות וכו')

וגם שוקולד,

מחר.

שלום חברים יקרים, היה נהדר שם, בלונדון,

ועוד יותר נהדר,

להיות

בבית...