לפני חג הפסח הייתי במפגש בו ניסינו להבין מדוע יש מילים, אנשים, מעשים שמוציאים אותנו מדעתנו, מכעיסים ופוגעים בנו,  ואילו אחרים משאירים אותנו שווי נפש...

בעבודה קבוצתית לא מסובכת מצאנו את הפתרון הפשוט להבנה אך המסובך יותר ליישום...היכן זה נוגע בנו...

היכן זה נגע בי...?

אני יודעת בדיוק היכן זה נגע בי...

במקום ההוא שבו אני מסתכלת לצדדים ומחפשת למי הכוונה כשמישהו כותב לי כאן, בתגובות, שהדברים שלי נגעו לליבו, או שאני כותבת יפה, או שאוהב/ת לקרוא אותי, או שהצלחתי לכתוב בדיוק כיצד הוא/היא מרגישים...

בדיוק במקום הזה , הוא נגע והוציא החוצה את חוסר האמונה בי , ביכולת שלי לכתוב, בפחד הגדול שיום אחד זה יגמר, בחשש שיום אחד יגלו את הבלוף שלי שאני לא באמת יודעת לכתוב...

ופגע.

בול.

ובסה"כ זה לגיטימי.

אדם זכאי לדעתו , תהייה קשה, פוגעת  וכואבת ככל שתהייה...

במיוחד אם הוא קם בבוקר, עצבני...

אני צריכה כנראה להודות לו על מה שכתב עלי, אחרת לא הייתי יכולה להוציא את הפחד הזה החוצה והוא היה ממשיך לכרסם בתוכי כל חלקה טובה...