לא אוהבת להתחיל לכתוב בתחילת חודש חדש...

יושבת מול הדף החדש והלבן במסך העריכה כשאני יודעת שמאחוריו עומדים ומחכים לי כל הפוסטים של החודש האחרון, ברגעים האחרונים שלהם, נשזפים באור התכלכל של המחשב , לפני שהם מושלכים בבת אחת לתוך הארכיון בו הם פוגשים את  הפוסטים מהעבר, שהם חדשים להם לגמרי ובמידה מסויימת, מוכרים מאוד, כי כולם, הרי באו למעשה מתוכי...

ואז עולה לאור הפוסט הראשון של החודש והוא עומד שם לבד...קצת בודד וגם נכלם.

מתבייש...

לא מכיר אף אחד, כי אין אף אחד להכיר , לדבר, לבכות, לצחוק...

עד שיכֶתֵב עוד אחד, יעלה ויבוא  והדף יתמלא בסיפורים, מחשבות, תהיות, התלבטויות, צחוק, דמע...

חיים...

ואני חושבת לעצמי עם מה לשלוח אותו לשם, בכסות חיצונית יפה ומזמינה, בעומק פנימי שיכול למצוא בתוכו את הכוחות להתמודד עם הלבד...

הפוסט הראשון של החודש הוא גם סוג של הזמנה מחדש לבוא ולקרוא בבלוג, כמו כשעומדים לקנות ספר , ועומדים באמצע חנות הספרים , ואוחזים אותו בידינו, מדפדפים, קוראים את השורות הראשונות, מחכים לראות האם יש בו את אותו הקסם שיסחוף אותנו אל תוכו ולא נרצה לעזוב אותו, ולפעמים , עדיין לא בטוחים, מדפדפים הלאה, באופן אקראי בהמשך הספר וקוראים משפט נוסף, פיסקה נוספת  עד שמגיעים להחלטה...זאת או אחרת...

אבל כאן, בבלוג, ישנו רק הפוסט החדש, הבודד , שאמור להזכיר לקוראים שבאים לבקר יום יום את הסיבה שבגינה הם כאן , ולתת סיבה לאלה שהגעו במקרה להשאר כאן ולחזור בכל פעם מחדש...

זאת, לעיתים, מעמסה  קצת כבדה על כתפיו של פוסט חדש וצעיר...

והיום הוא צריך להתמודד עם תחושת כבדות שברירית מסויימת שבתוכי שבאה לאחר כאב ראש פועם עד בחילה שאיתו קמתי הבוקר, שמשאיר אותי, גם לאחר שהוא עובר, בתחושה של כמו הליכה על קליפות ביצים כשכל תזוזה חדה מדי גורמת לזעזוע של כל גופי...

(אבל מצד שני, זה לא הפריע לי לקפוץ לשוק  הנודד שליד העבודה שלי ולקנות , בפעם הראשונה בחיי, שתי חצאיות מבד שנשפך על הגוף ונכרך סביב הרגליים כמו רקדנית, אחת בצבע אדום והשניה בצבעי הקיץ העזים ) , לכן החלטתי לשלוח אותו לדרכו החדשה עם קוביית צ'וקולטה   בטעם קפה קולומביאני מתיבת אוצרות השוקולד שלי...

זהו. הוא מוכן.

הוא יוצא לדרך...

חודש טוב שיהיה לנו חברים יקרים...