ולהחזיר את משלחות החיפוש,

חזרתי.

אמנם עד עכשיו לא ברור לי איך הצלחנו, א. הצעיר ואני, להכניס את הדברים למכונית (פלטת שולחן באורך 80 160X וכל הדברים הנלווים אליה והופכים אותה לשולחן)ועוד כמה דברים קטנים וממש לא חשובים שמצאתי וממש, אבל ממש, הייתי חייבת לקנות.

ולא רק שהצלחנו להכניס את הדברים למכונית אלא שגם הצלחנו לנסוע איתה עד הבית.

ולא משנה שבגלל פלטת השולחן שתפסה כמעט את כל מרחב המכונית, א. הצעיר שישב ליד ההגה ואני שישבתי מאחוריו, היינו מכווצים ובעלי יכולת תנועה מנימלית להפליא עד כי לא ברור לי איך בכלל הצליח להזיז את ההגה לכיוון זה או אחר ולהביא את המכונית ואותנו, בשלום

הביתה.

אבל ההוכחה עומדת, מפורקת עדיין, בחדרו והעובדה היא שהכל זרם בשלווה סטואית, סקנדינבית ממש ומצאנו את כל מה שרצינו,

החנות היתה דלילה באנשים ומלאה באנשי מכירות שואפים לעזור, הקופות היו ריקות  וגם ארוחת הצהריים היתה טעימה וגם די זולה כך שאין לתמוה הרבה על העובדה שאני כבר מתכננת את הנסיעה הבאה לאיקאה, בקרוב, כדי להחזיר דברים שנקנו בטעות ואולי לגלות שוב שהמכשפה בכחול/צהוב

רק

נובחת

ולא

נושכת...

(עדכון 18.25:

השולחן כבר עומד מורכב לתפארת החדר ובכלל.

אין על א. הצעיר וידי הזהב שלו.)