כבר כמה ימים אני מסתובבת עם הפוסט של סבסטיאן בתוכי (וזה די נדיר, כי לא תמיד [אני מודה בעיניים  מושפלות] אני מבינה את הדברים שנכתבים שם, ז"א אני מבינה כל מילה בנפרד אבל לעיתים קשה לי לחבר אותן למשפט שיהיה בעל משמשעות הגיונית עבורי- וכמו שג'ורג' בסיינפלד אומר: זה לא אתה, זאת אני...) על הדמיון , ועל הטענה שהוא מביא שם, שג'וּן חושבת אחרת וכנראה לא במקרה, שקשה יותר לכתוב מהדמיון מאשר לכתוב על חוויות שאנו עוברים, על רגשות, על עצמנו...

אני חושבת על הדברים לא מנקודת מבט של "קל" או "קשה" , אלא מתוך התחושה שאני רוצה אבל לא יכולה...

כשהייתי ילדה ראיתי את עצמי כאדם בעל דמיון רחב שיכול לקחת אותו למקומות אחרים, שיכול לרחף עם דמויות שקרא עליהן בספרים ולהשתתף בחיים שלהם, דרך הדמיון, הפנטזיה...

יותר מכך.

במשך שנים רבות בניתי לי חיים אחרים.

דמיוניים.

הייתי שם מישהי אחרת לגמרי, במקום אחר לגמרי, עם אנשים אחרים לגמרי...

היה לי שם עבר, הווה, עתיד, משפחה, חברים קרובים ורחוקים, היו מהלכי חיים, אהבות ושנאות, צחוק ודמע , היו דיאלוגים (מונולוגים אם להיות מדוייקים), וכל זה התרחש במקום שהוא הכי רחוק , שונה ובלתי אפשרי שבאמת אי פעם יקרה לי, דהיינו, דמיון טהור ומזוקק...

ועם החיים האחרים האלה  הייתי נרדמת בכל לילה ולילה ובבוקר קמה וחיה את חיי הרגילים והשגרתיים וההפרדה בינהם שלמה ומושלמת...

ולפתע הם נעלמו.

ברגע שהתחלתי לחיות את החיים שלי ולא לתת להם להתנהל לצידי בלי מעורבות אמיתית וריגשית, ברגע שנתתי מקום לרצונות, מאווים , פנטזיות את המקום להיות ולהתרחש, לא היה לי יותר צורך באותם חיים דמיוניים.

ומתוך הפחד שהיה בי זמן רב שפמה ההיא, שחיה את חייה בדמיון ולא במציאות, עלולה לחזור ולהעלים את פמה הנוכחית, מחקתי במודע ובתת מודע כל דבר שיכול היה להזכיר או להעלות משהו מהעבר ואחד הדברים שחסמתי היה כנראה הדמיון שלי והיכולת שלו לקחת אותי למקומות, מחוזות אחרים, פלאיים ופרועים...

דמיון הוא כמו שריר ווירטואלי.

אם לא מאמנים אותו באופן תדיר, לא מחדדים אותו, נותנים לו מעיינות להיזון מהם, הוא הולך ומתנוון ומאבד את היכולת שהיתה לו לפרוץ ולטוס..

 כך אני מוצאת את עצמי היום, כשאני כבר בטוחה בהוויתי הנוכחית כפמה, כשאני כותבת באופן רציף כמעט שנתיים והכתיבה שלי שונה ומשתנה ככל שאני כותבת יותר, אני מרגישה שאני רוצה יותר...

רוצה לנסות כיווני כתיבה חדשים, שירה , סיפורת קצרה , חומר שלא מבוסס על חיי היומיומיים אלא על היכולת הפנימית להסתכל על נקודה מסויימת על הקיר שמולי או על השמיים הכחולים שבחוץ ולא באמת להיות כאן...

ולא יכולה...

בכל פעם שאני מנסה להעיר אותו, את הדמיון המנומנם שלי, אני מרגישה כאילו פוקח עין עצלה אחת, מסתכל עלי בתמהון, מסובב אלי את גבו ודורש ממני לצאת ולסגור את הדלת מאחורי, ואני נשארת עם תחחשת תסכול וגם סוג של מחנק...

אני לא חושבת שזה אבוד.

אני יודעת, אני מרגישה שזה קיים בתוכי, רק תהליך ההוצאה שלו קשה כלידה ממש...

בתוכי אני יודעת שככל שאתעקש יותר (ואני עקשנית לא קטנה כשאני רוצה משהו...) יתחילו להסדק סדקים בחומה שחסמתי אותו והנסיון עם הציור  (הוא כבר יבש, אחרי הניתוח אביא אותו הביתה ) היה הוכחה די ברורה לכך...

אז בנתיים קניתי לי בלוק ציור וקופסת צבעים,ממשיכה לכתוב כאן יום יום גם כחלק מתהליך האימון שלי , ואמשיך לנג'ס לו שיקום סוף סוף...

ואולי , אולי אצטרף לסדנא של סבסטיאן...