ישנה אמירה האומרת שאנחנו מקבלים את הדברים בזמן ובעוצמה שאנחנו יכולים להתמודד איתם.

כך בדיוק אני מרגישה ביחס לארוע של אתמול, של גילוי הבלוג ע"י ג. הבןזוג.

זה לא שהוא לא ידע שאני כותבת בלוג.

זה היה נושא ידוע בבית אך לא מדובר באופן גלוי.

הוא ידע ומכיר חברות "מהאינטרנט" ונשא בשקט ובאורך רוח את התקופה הארוכה של כמה שנים שבהם הייתי כמעט רובי ככולי כאן.

הארוע של אתמול היה מעצם הגילוי עצמו.

מעצם הראיה של הידיעה באופן המוחשי ביותר.

ישרא בכלל והבלוג שלי בפרט, כבר מזמן שינוי את יעודם ומקומם עבורי. 

נזקקתי לסכין המנתחים שחתכה בבשרי כדי שאוכל גם פיזית, לשחרר את עצמי מכאן.

הכתיבה שלי שונה, אחרת.

הנושאים שלי אחרים.

את התהליך שעברתי בשנים האחרונות לא הייתי יכולה לעבור ללא ישרא, ללא הכתיבה כאן וללא המגיבים, החברים, השיחות בתגובות והאינטראקציה שנוצרה בין לבין.

הדברים שכתבתי בתקופה ההיא שמורים אצלי ותמיד יהיו (אני לא מאמינה במחיקת היסטוריה. אישית וכללית), אבל כבר אין בי את הצורך שיהיו פתוחים לעין כל.

ושוב, הייתי צריכה כנראה לסוג של "ארוע" כדי שאוכל לעשות את מה שתכננתי לעשות כבר מזמן.

ולזה אני מתכוונת כשאני מדברת על "עיתוי" של דברים להיות.

מבחינתנו, של ג. הבןזוג ושלי הארוע עבר בשלום.

הייתה שיחה נינוחה על העניין, המקום , החשיבות שלו עבורי, הצורך שלי להמשיך להרגיש כאן במקום  האישי, הפרטי שלי וביכולת שלו לתת לי את זה (כן) ומבחינתנו זה נדבך נוסף לקשר הזוגי ביננו, שעבר מהלכים לא פשוטים בשנים האחרונות ובכל פעם אנחנו מצליחים לגלות בו נדבכים נוספים.

ואני כאן.

כמו תמיד.

כמו שנכון לי.

ותודה.