יום שישי, צהריים, שמיים כחולים, שמש, אתם יודעים.

האדניות והעציצים במרפסת בתהליך של עבודה (של הגנן יותר מאשר שלי, אבל לא נתקטנן על זה) והכל מלא לו באדמה שפוכה ובלאגן חוגג,  אבל יחד עם זאת, הפריחה מתחילה להשתולל לה ובעצים ובשיחים מתחילים לצאת ניצנים מקרוסקופיים שאיתם אי אפשר להתווכח על נוכחותו של האביב.

אז רציתי פיוט.

יום שישי.

צהריים.

סוגרים את השבוע בנחת ובאותה הנחת והאיטיות גולשים לתוך סוף השבוע והכל נראה מבטיח וגם מקיים.

רציתי פיוט אבל אז א. הצעיר עיצבן אותי (מטריף אותי לפעמים איך כל מה ששלו , שלו ושלי - גם שלו...) וכל הפיוטיות עפה ממני בבת אחת, נעלמה והתפוגגה לה לאלפי רוחות

השמיים ונשארתי עם תחושה עמוקה של: גרררררררררררררררררר.

ודי ברור שאחר כך היא תחלוף והפיוטיות תחזור לה אבל אני כבר אהיה במקום אחר,

לגמרי...

אז רציתי פיוט, כמו שאמרתי.

ואין כל כך.

אולי רק, קצת...

שבת שלום חברים יקרים, בלי מריבות, בלי עצבים ובלי שום שעושה לנו: גרררררררררררררררררר...