לפעמים אני חושבת שאמא שלי הייתה מנדה אותי מחייה ואפילו היא משוטטת שם למעלה, בין העננים, כבר כמעט 13 שנים.

לא שהיא היתה פמיניסטית בהכרה ולפי דעתי אם הייתי שואלת אותה, היא הייתה מעיפה אותי לכל הרוחות שקיימות בשושנת הרוחות, אבל היא שילבה בהצלחה גדולה להפליא קריירה מקצועית ניהולית פלוס ניהול בית על כל משמעויותיו כולל העובדה שמעולם לא דרכה כף רגלה של עוזרת, בביתנו.

ואולי מתוך הסטנדרטים הגבוהים הללו והשאיפה הנסתרת והלא כל כך נסתרת לחקות אותם ולהיות כמוה, נכשלתי בהם שוב ושוב ושוב.

הן בתחום המקצועיובן בתחום הבייתי דהיינו אחזקת בית מושלמת כפי שראיתי בבית שלי.

או בסדרות טלווזיה מושי מושלמות (משפ' בריידי וכו').

או בפנטזייה שלי באופן כללי.

ודווקא כשהחלטתי לקחת פסק זמן שבא במקרה (כשהדוקטור שיחרר אותי מייסורי לפני יותר מחצי שנה), כשבהתחלה אני מקציבה לעצמי דד ליין לחיפוש עבודה ומזיזה אותו שוב ושוב קדימה מצאתי את עצמי מגיעה למקום בו מעולם לא תארתי שאהיה בו, לפחות לא מתוך דכאון כמעט קליני, עמוק (כפי שהיה לפני חמש שנים ויותר) אלא מתוך הכרה פנימית עמוקה שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות עכשיו.

לעשות לביתי.

תרתי משמע.

בית.

במובן home.

להתעסק בכל מה שאנחנו קוראים, לפעמים בבוז ושאט נפש חבויים (כן, כן, גם אני) "עקרת בית".

(חוץ מוויתור על העוזרת. זה בנפשי, כמובן...).

ואם מישהו מחפש לו הוכחה עד לאן הגעתי (או ירדתי), אז שורת מרקחות התפוזונים הסיניים שהכנתי במהלך הבוקר תהווה כנראה הוכחה די ניצחת...

מישהו רוצה ביס...?

(הייתי מתה...).