| 5/2003
 פיספוס של פניה הפך את אחר הצהרים של אתמול לטיול נוסטלגי משהו...
נסענו לגיסתי, אחות של ג. לארוחת צהריים בירושלים. בגלל רגע של חוסר תשומת לב, הוא פספס את הפניה הנכונה ונאלצנו להמשיך הלאה, דרך עמק המצלבה...החלטנו להמשיך ולשוטט ברחובות שבהם היינו לפני הרבה שנים...
כשאנחנו כבר מגיעים לירושלים אנחנו נוסעים ישר אליה, עוברים דרך רחביה וטלביה שתמיד נותנות לי תחושה של אירופה באמצע, גן הפעמון ואז לכיוון דרך חברון ותלפיות הישנה, עם בתי האבן והצמחיה הירוקה...
אתמול נסענו דרך הקטמונים וגילה.
יש בעיר הזאת משהו שגורם לי לאהוב אותה כל פעם מחדש...
בתי האבן , הצמחייה שעוטפת את העיר, לפעמים זה קיסוס שמטפס על הקיר ונותן תחושה שאנחנו באירופה, ולפעמים זו הצמחייה הים תיכונית שכל כך משתלבת עם הבנייה מאבן.
יש בעיר משהו שגורם לי לאהוב אותה, אבל בשום פנים לא יכולה לגור כאן יותר...
החלטנו ספונטנית לעלות להר גילה לאחר ארוחת הצהריים.
עזבנו את המקום לפני 17 שנה ובפעם האחרונה היינו שם לפני כ 10 שנים...טיפה חששתי, למרות שהאיזור שקט לחלוטין בחודשים האחרונים.
עלינו דרך כביש המינהרות.
מסתכלת על המקום שהיה הבית שלי חמש שנים. מאוד מרוחקת...
המקום השתנה ולא השתנה...קשה להסביר.
הבתים נשארו אותו הדבר, חלקם שופצו והורחבו, נוספה קומה נוספת. חלק מהגינות מאוד מטופחות, חלקן מוזנחות.
הכל ירוק, צמחייה ים תיכונית. שיחי וורדים, תבלינים.
שקט, שקט, שקט...
פעם זה היה מחוז חלומותי. אתמול אמרתי לג. שלא הייתי יכולה לחיות בשקט כזה...
הסתובבנו בשבילים. מנסים להזכר היכן גרו האנשים שהכרנו שם. החברים שהיו לנו שם.
המרכזון. הפעוטון בו עבדתי עד הלידה של ג. הבכור. המשרדים. פיצ'י.
הגענו ל"בית שלנו".
הדיירים החדשים שתלו בכניסה שיחי וורדים מהממים...באדום, צהוב, לבן...
הבית שופץ, הגינה מטופחת...
הסתכלתי עליו. לא מרגישה שום דבר.
לא געגוע. אפילו לא קירבה, כאילו זה שייך למישהו אחר...
נכון שעזבנו לפני הרבה שנים, אבל זהו דפוס שקיים אצלי ביחס לכל מקום שגרתי בו.
ברגע שעזבתי, כאילו חתכתי אותו מתוכי. נזכרת ללא כאב, ללא כמיהה, ללא געגוע...
ואלה היו בהחלט מהשנים היפות והטובות של חיי...
משונה...
אבל מצד שני, זה נשאר אצלי במחשבות מאתמול...אז זה בטח מוכיח משהו...
*****************************************
שוחחתי עם אירית ביום שישי בערב.
הלכתי רגועה. ישבנו במטבח על כוס תה.
היא אמרה לי משהו שמאוד ריגש אותי: "שיתפת אותי בעבר כשהיה לך קשה ואילו עכשיו כשאת עוברת דברים כל כך טובים עבורך, כל כך משמחים, את לא משתפת אותי, וזה כואב לי...".
וסיפרתי. כמעט על הכל.
סיפרתי לה על ישרא. על המקום שלו בחיי. על הקשר שנוצר לי עם אנשים אחרים. אנשים צעירים.
לא נתתי לה לינק. הבהרתי שזה מקום פרטי שלי.
שמחה לשמוע שמצאתי מקום בו אני יכולה לפרוק את החוויות, התחושות, הרגשות שלי.
סיפרתי מה עובר עלי, הדברים החדשים.
אמרתי שחששתי כנראה שהיא תשפוט אותי, תבקר אותי, אפילו בליבה, ואולי אולי, תקנא ולא תוכל לפרגן...
אמרתי לה שאני שמחה שלא ויתרה עלי.
היתה שיחה טובה. יש לנו שיחות טובות.
אני לא רוצה לוותר על החברות שלי מהעבר. לכל אחת יש את המקום שלה בחיי. גם בחיי החדשים.
ואני לא אוותר.
אבל זה מחזק לי את ההרגשה שיש לי לפעמים שאני חיה חיים כפולים...
וד. - יוק. 
*******************************
היה סוף שבוע נהדר. כמו שאני אוהבת.
מאוד פעיל אבל רגוע מבחינה נפשית/ריגשית. בלי סערות, בלי נפילות ועליות...
חושבת על ד. לפעמים, מרשה לעצמי לחשוב עליו. לא מפחדת שעצם המחשבה תביא לתהליך שבו שוב העצב יפול עלי.
מוצאת את עצמי לפעמים לא חושבת עליו במשך שעות רבות...ושמחה גם על זה...
הייתי בסרט מאוד מהנה "סדנא לעצבים" עם ג'ק ניקולסון. הומור משוגע ברמה לא נמוכה.
ביליתי עם חברים, משפחה (רבתי והשלמתי עם א. הצעיר), היום טל הגנן מסיים לסדר לי את הגינה, ג. בבית ואולי נלך לפאב בערב, השבוע יום העצמאות...מה רע? :))
**************************************************************
עלה בי פתאום חשק לא מובן ולא מוסבר להגיד לד. על הפגישה. סתם כך, בלי סיבה, בלי דרמה...
מצחיק אותי. אני מצחיקה את עצמי...
האם פמה תגיד או לא? האם היא תעז להעמיד את הפנטזיה שלה, את הרצון שלה, את הכמיהה למבחן, האם תעז לעמוד על שלה, או שתעדיף להמשיך להשחק איתה בראש, להריץ סרטים , טובים ופחות טובים ולחכות, לחכות , לחכות העיקר שהפנטזיה תישאר...
גבירותי ורבותי, נא להמר...  .
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
