| 5/2003
 שקטה היום...
כנראה משהו מובנה בתוכי, משהו שמובנה עם השנים, בימים כמו ערב יום ה... שעושה אותי שקטה יותר...
אתמול לעומת זאת, לקראת סוף יום העבודה שפעתי רוח שטות ולא הצלחתי להפסיק לצחוק או לדבר (לכתוב) שטויות.
חלק מזה היה הרצון הפתאומי המיידי לדבר עם ד. טוב, זה לא הסתדר. יום ראשון הוא לא יום טוב לשיחות מעמיקות יותר. ביום ראשון אין לנו מצב רוח. ואצל ד. זה בולט יותר.
אמרתי לו היום בבוקר שהקול שלו בימי ראשון, שונה מהקול שלו בימים אחרים של השבוע. הוא הסכים איתי. אבל זה משהו שקשור אליו.
ולי דווקא היה מצב רוח טוב אתמול, אולי טוב יותר מידי. אני הרי מכירה את עצמי...אחרי יום כזה, שטותי, כשאני אפילו מרגישה קצת ב"היי", הנפילה העמוקה היא דבר מתבקש...
ואז חשבתי לעצמי, אולי הנפילה היא דבר מתבקש אבל בהחלט לא מובן מאליו. לא חייבים ליפול, אפשר לרדת לקרקע לאט לאט, כמו מטוס שנוחת בקלילות...
וכך היה.
לא אמרתי לו , כי אתמול לא דיברנו הרבה, והשיחות היו קצרות.
היום עדיין לא אמרתי לו כי הבוס היה במשרד...מה יהיה התירוץ שלי אחר כך?  ...
קוקסטה אומרת שאני לא רוצה לוותר על הפנטזיה...נכון מאוד.
אם הייתי יכולה לחיות כך כל ימי ולהחזיק מעמד זה היה מצויין... אבל אני יודעת שאי אפשר.
אני מרגישה שבמובן מסויים זה בולם אותי.
אי הידיעה. המצב הסטאטי שבו אנו נמצאים...
אני לא צריכה לדעת הכל, אני לא צריכה לתכנן, אוהבת שהדברים נעים בקצב שלהם, אוהבת שיש דברים לא ידועים, לא ברורים לגמרי, קצת מטושטשים...
אבל מצב של לימבו (תלויה באוויר, בין כאן לשם) מכניס בי אי שקט מסויים...
מצד שני, אני מרגישה שזה לא הופך אצלי לקטע אובססיבי. וזה היה יכול להפוך לכזה, בקלות...
פעם (לא לפני הרבה מאוד זמן...) מחשבה כזו, רצון כזה, תשוקה, כמיהה אליו היתה חופרת בתוכי, לא מאפשרת לי לחשוב על משהו אחר, להתרכז, לשכוח ממנו לכמה דקות, זה היה מניע אותי, זה היה גורם לי לעשות או לומר דברים שאחר כך הייתי מצטערת עליהם, ואז שוב מתחבטת, כואבת, בוכה, וחוזר חלילה...
הפעם זה שונה.
זה נמצא בתוכי. כמו כדור עגול כזה, מין שקית פלסטיק מלאה בקמח שאפשר להעביר מיד ליד. היא רכה מאוד, משנה את צורתה וגולשת ליד בעדינות.
כך גם אצלי. אני משחקת עם המחשבה, עם הרצון , מטיילת איתה בתוכי, בראשי. היא לא מפחידה אותי. להפך.
היא נותנת לי הרגשה שאני זו המחליטה. ברגע שאומר את מה שבתוכי, את הדברים שאני מרגישה ורוצה, ולא משנה לאיזו תוצאה זה יביא, אני מזיזה את התהליך.
וגם זה שינוי...
אדם שיש לו כוח בידיים יכול להחליט מתי להשתמש בו. מיידית, אימפולסיבית, או בתבונה. בזמן שיוכל להשיג יותר.
כך אני מרגישה היום...כך אני למעשה מרגישה מאז שהחלטתי לא לשמור יותר את הרצונות, הרגשות שלי בתוכי...כמו ש stm כתבה לי פעם: " חלק מלהיות חזק זה לדעת להיות חלש..." , "חולשה" שבאה מתוך כוח.
לא מפחיד אותי להחשף בפניו. לא מפחיד אותי לומר לו מה אני מרגישה.
מפחידה אותי תוצאה אחת אפשרית של המהלך שלי. שהוא יחליט הפעם ללכת.
זה מפחיד אותי, אבל לא עד כדי כך שאוותר. הפחד גרם לי לוותר ולהעלים את עצמי בקשר והמחיר היה גבוה מידי. אז החלטתי להסתכל לפחד בעיניים ולא להוריד אותן...
אביה כתבה בפוסט הזה על ציפיות שאנחנו נוהגים "לצפות לגרוע ביותר ולקוות לטוב ביותר". לראות את שני הצדדים של התמונה. להכין את עצמי לגרוע מכל. כשלמעשה המחשבה על הגרוע מכל תופסת בתוכי כל חלקה טובה ואינה מאפשרת לי לחשוב ולהפנות אנרגיות לציפיה לטוב שיקרה לי...
אז החלטתי לשנות כיוון מחשבתי. אומרת לעצמי שאני רוצה להיפגש איתו, רוצה לממש את הפנטזיה ומאמינה שזה יקרה.
חושבת באופן חיובי.  .
היום זה מספיק לי. את חומות ההגנה העלאתי מזמן...
זה דבר חדש עבורי. אופן מחשבה אחר, גישה שונה לחיים בכלל ודברים שאני עוברת בהם בפרט. פן נוסף לשינוי שבתוכי...
אני אדבר עם ד. אני יודעת שאני אדבר איתו. אני אדע בתוכי, בתחושת הבטן שלי, מתי הזמן הכי נכון והטוב ביותר לדבר איתו. הטוב ביותר עבורי....
תכננתי לכתוב פוסט על דברים אחרים בכלל...אבל כנראה שאי אפשר להתל בתת מודע....
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
