| 5/2003
לא יכולה להתעלם מהיום הזה...
השכול שהיכה כמעט בכל בית במדינה, לא הגיע, למזלי, קרוב מדי אלי. לא איבדתי בני משפחה , במלחמה או בפעולות איבה (שגם הם מוזכרים ביום הזכרון).
אבל עם השנים, והחיים במדינה בה, לצערנו ישנים מעט מאוד ימים בהם לא נהרגים פעולות צבאיות או דומות , ישנם אנשים או שמות שנחרטו בי לאורך השנים.
ואותם אני מזכירה היום.
רס"ן אהוד דפנא - מלחמת יום כיפור.
אני לא יודעת כמה אנשים עדיין זוכרים או גדלו על השיר "הודי חמודי" . אני גדלתי עליו.
"הודי חמודי הוא ילד קטן
גר הוא הרחק שם בעמק בית שאן"
השיר שמספר על הילד מקיבוץ מעוז חיים ששואל את אביו שאלות על החיים, נכתב על ידי סבו, משה דפנא והפך לשיר שדורות של ילדים במדינת ישראל גדלו עליו.
המילים הפשוטות שברורות לכל ילד, המנגינה הנעימה והקליטה הפכו אותו לפופולרי ביותר בתקופתי, ואולי גם אחר כך (מי שעדיין לא מבין, הגיל שלי רשום בצד, למעלה...).
כילדה, הייתי בטוחה שזו דמות בדיונית.
וכך היה, עד שבמהלך מלחמת יום כיפור, כשהרדיו לידי ואני שומעת גל"צ (שאז נקראו גלי צה"ל, ללא קיצור...) פתאום אני שומעת את השיר הזה, שלא היה דבר רגיל לשמוע אותו בתחנה והקריינית אומרת: זה השיר על רס"ן אהוד דפנא שנפל היום בחזית הדרום (אם אני לא טועה).
נשארתי המומה.הרגשתי איך זרמים שוטפים את גופי ופשוט התחלתי לבכות, בכי עמוק ובלתי פוסק. לא יכולה להסביר מדוע ואיך.
עד היום, כשאני שומעת את השיר הזה, אני נרעדת.
מאז, בימי הזיכרון, בזמן הצפירה, כשהייתי צריכה לחשוב על מישהו , כדי שאוכל להרגיש קירבה, חשבתי עליו, על "הודי חמודי"...
רס"ל רמי פסח - מבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון).
אחרי שנים, 1982, גרנו בהר גילה. התחלתי ללמוד נהיגה. בחרתי בבית ספר לנהיגה שהיה ליד תחנת האוטובוס שלנו במושבה הגרמנית בירושלים.
רמי פסח. היה המורה שלי לנהיגה.
השקט הנפשי שלו והרגיעה היו בדיוק מה שהייתי צריכה כשנכנסתי בפעם הראשונה למכונית והייתי בטוחה שאני עושה מיד תאונת דרכים עם נפגעים... למדנו במשך מספר חודשים, התקדמתי לא רע, עברתי תאוריה. הגענו לטסט הראשון. לא עברתי.
הטסט השני. לא עברתי...
המשכנו בשיעורים עד לטסט הבא. היה לנו תאריך. לשבוע של ה 6.6.82.
ואז התחיל "מבצע שלום הגליל".
אני ידעתי, שלמרות שהיה כבר באמצע שנות ה 40 שלו ויכול היה לעבור ליחידה אחרת , רמי העדיף להשאר עם היחידה שלו , בצנחנים, שבה היה הכי מבוגר.
התקשרתי למשרד בית הספר. כן, אמרו לי, הכל הוקפא. ורמי גוייס עם היחידה שלו ועלה למעלה, לצפון.
יום שישי של אותו השבוע. אני אצל גיסתי בירושלים, ג. בעלי מגוייס. יושבים לאכול, הטלוויזיה פתוחה, הקריינית מוסרת דיווח על הפעולות של אותו היום ואז מתחילה להקריא את רשימת הנופלים וההלוויות...ופתאום אני שומעת: רס"ל אברהם פסח, מוצא עילית...
צעקתי. ההלם היה מוחלט.
רק לפני שבוע עוד ישבתי לידו במכונית...הוא היה האדם הקרוב ביותר שמת לי...
אני זוכרת במעומעם שאמא שלי באה להיות איתי באותו סופ"ש. הייתי קצת היסטרית....
בשבועות שלאחר נפילתו, היה לי חלום שרדף אותי שוב ושוב ואני זוכרת אותו עד היום: דמות עם חרב ביד רודפת אותי...אין לי מושג מה זה אומר, אבל החרדה שלי לבעלי ולדפיקה בדלת בכל רגע נתון, לא עזבו אותי עד שהוא חזר הביתה...
לא ניגשתי לטסט השלישי, הוא בין כה וכה בוטל בגלל המלחמה.
הפסקתי ללמוד נהיגה.
רק לאחר 3 שנים, חזרתי ללמוד. חבר של רמי, הצליח להעביר אותי, סוף סוף , בטסט החמישי וקיבלתי את הרשיון המיוחל...
והאחרון, הכי טרי, האחיין של גיסי...
לא הכרתי אותו, מכירה את הוריו, ואת אחיו. יודעת ששם הכאב עדיין כל כך טרי, האובדן עדיין לא מוחשי לגמרי...
עוד מישהו לחשוב עליו היום...
היו עוד שמות. רובם אלמונים. חלקם קצת מוכרים מהעבודה של ג. בעלי.
אבל הם נחרטים.
בשנים האחרונות אנו נוהגים ביום הזכרון להשאיר את הטלווזיה פתוחה על ערוץ 33 ולהסתכל על השמות של הנופלים שמשנה לשנה הם רבים יותר ולכן לכל אחד מהם יש פחות שניות על המסך כדי שנזכור.
השמות מלפני קום המדינה, מלחמת השחרור , פעולות האיבה והתגמול, מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור שמעבר השמות בה לוקח כל כך הרבה זמן...מבצע ליטאני, מבצע שלום הגליל, אסון צור הראשון, אסון צור השני, התקלויות, מטעני צד, פיגועים, משאית התופת במטולה, בית ליד, כפר דרום, אינתיפדה ראשונה, אינתיפדה שניה, תאונות אימונים...מנסה להזכיר לעצמי כל אחד מהיכן הוא זכור לי...
לפעמים זוכרת...לפעמים לא...
היום עובר במין שקט כזה, הכל בהילוך איטי, ברדיו אותם שירים ישראליים שאותי מרעידים...
ואז מגיע הערב ואיתו השינוי הדרסטי, המעבר המהיר מההתייחדות והאבל, לשמחה...זה לא תמיד קל לעשות את השינוי הזה, אבל זו מהות החיים, השילוב של השניים ביחד, והכוח להמשיך הלאה...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
