מפלסטיק, זה עם השם שלך מודפס עליו, הוא זה, שברגע שנענד על ידך על ידי האחות, מעביר אותך בבת אחת מהעולם הרגיל שלך , המימד המוכר, לעולם אחר, כמו בסוג של מימד מקביל שחביב כל כך על סופרי מד"ב...

כך הרגשתי  ביום ראשון. ביום שלפני הניתוח...

בבת אחת הרגשתי שאני נזרקת לעולם אחר שמוכתב על ידי חוקים אחרים, התנהלות אחרת, של הסובבים אותי, ושלי...

היה לי משונה...

ישבתי על המיטה.

שעת בוקר מאוחרת, לאחר הקבלה וההתארגנות הראשונית שהלכה באופן הכי חלק ורגוע שאפשר.

ג. כבר הלך לאחר שביקשתי ממנו שיחזור רק בערב, שתי חברותי לחדר היו חיילות לאחר ניתוח בגרון, שהעדיפו להמשיך ולנמנם (את רוב היום כולו, למעט כשבאה החמולה לבקר את שחורת השיער והחבר שבא לבקר את הבלונדינית...והדברים שמיטת בית חולים יכולה לאפשר לעשותם, אפשר היה רק לדמיין מאחורי הווילון המוסט...), ואני מול הטלווזיה הקטנה ועם הספרים שהבאתי איתי...

חופשה אמרתי לעצמי...

המממ...

שָקט שם.

מחלקה קטנה. עציצים. מתנות ומכתבי תודה על הקירות.

צמודה למחלקת פלסטיקה, מה שמאפשר, בתאוריה לפחות, לשלב ניתוחים רגילים עם ניתוחים פלסטיים באותו המחיר " בואי להורדת מחיצות פנימיות ושפצי באותו הזמן את אפך לקטן וסולד..." או, לחילופין, "הוציאי שקדים והרימי את החזה..."

סגל הרופאים והאחיות שונה ממה שאנחנו רגילים לראות בסדרות טלווזיה תזזיתיות ומתנהל לו בשלווה בין המרפאה למחלקה, החלפת המשמרת עוברת במהירות הבזק "זאת X  עוברת Y, זאת Y עוברת X, מורידים לה היום, משתחררת מחר..." באנו, ריפרפנו, עפנו..., מצד שני, עד כמה הוצאת שקדים, פוליפים, מחיצות וכו' יכולים להיות מסעירים...?

החלוקה האתנית בין הסגל מאוד ישראלית/עכשווית: הרופאים הוותיקים ישראלים, אצל הצעירים הרוסים שולטים, המין הגברי בולט , רק 2 רופאות נשים במחלקה, בסגל הסיעודי בולטת הנוכחות הנשית (הישראליות הבכירות יותר, רוסיות ואתיופית), הגברים היחידים הם או ערבים או רוסים.

שלוש פעמים ביום, הרמקול נפתח, קול נשי מכחכח בגרונו ואומר את המשפט הבא (במבטא רוסי קל כמובן ): "כל החולים מתבקשים לחדר האוכל", אך בשונה משירו המפורסם של בומבה צור עליו השלום ("אוכל, קדימה אוכל") , לא ניצפת הסתערות של החולים לכיוון מגשי האוכל המכילים לֶבן, גבינה לבנה,קערית טחינה,  לחם שחור אחיד, ירקות חתוכים או סלט כרוב, מרק/דייסה (איכס) , עוגה יבשה או ג'לי לקינוח, מנת בשר (סבירה בהחלט ) ותוספת וכמובן שתיה ממותקת (ויטמינצ'יק ?).

אין מלח , יש סוכר.תמיד.גם בארוחת הערב שלא מגישים יחד איתה קפה או תה, ובכל פעם תהייתי לעצמי, מה אני אמורה להמתיק עם שתי שקיות הסוכר שתמיד נמצאות שם...

מהר מאוד החלטתי שברומא התנהגי כרומאית ואם ב slow motion  עסקינן, אז גם אצלי כך , ובאמת היום הראשון עבר בנחת, כשאני קוראת בסיפרי , מפטפטת בטלפון, קצת טלווזיה , ביקורים, וזהו, היום עבר...

היום השני , היה קצת שונה.

המתח לקראת הניתוח הפך אותי לשקטה, וכמו שכתבתי, לא הייתי מסוגלת אפילו להתרכז בקריאת עיתון "לאישה " המרחיב את הדעת () ורק בוהה בטלווזיה בתוכניות איזוטוריות לחלוטין עד לשעת הבוקר המאוחרת בה הגיעה האחות וזריקת טישטוש בידה...

לא עברו דקות רבות, וענן אפף אותי... תחושה של שקט וריחוף קל הביאו אותי להבנה שהחומר הזה טוב כנראה מכל ג'וינט שאפשר להשיג בחוץ. לצערי, הם נותנים אותו במשוּרה וגם השפעתו קצרה להפליא...

בעניין הניתוח הרחבתי עוד בבית החולים ולאחריו החלמתי היתה די מהירה ללא כאבים ורק חוסר הנוחות של נשימה מהפה והמחט התקועה בידי, מוכנה להכנסת עירוי בשעת הצורך (וכפי שהתברר, מרפי בהחלט ביקר אותי שם...) הזכירו לי שאכן אני אחרי הניתוח...

את שארית השהיה בבית החולים העברתי בנסיונות התערות עם הסביבה, תוך החלפת חוויות הדדית מניתוחינו השונים, לפני ואחרי, מנוחה, צפייה אובססית משהו בטלווזיה והמתנה לזמן שיחלוף לו, ואחזור למימד המציאותי של חיי הרגילים...

וכשאני מסתכלת על הימים האלה, בוחנת את התחושות שלי בהם, ותוך הידיעה המשמחת שיש לי חופשת מחלה עד לסוף השבוע הבא (), אני מבינה שבעצם זאת אכן היתה סוג של חופשה...

חופשה מסוג אחר...

ואת הצמיד, חתכתי רק בבית...