זאת לא היתה העייפות והתשישות שבאו מפעילות היתר של אתמול...

זה היה מצב הרוח שצנח לו, כמו מפציצי שטוקה על כוחות בנות הברית (השפעה של חגיגות 60 שנה לפלישה לנורמנדי...)  למעמקים ששבועות רבים לא היה בהם, ולכאורה ללא סיבה נראית לעין...

הרי, בסופו של דבר, מה בכלל עברתי השבוע?

ניתוחון קטנטן, פחות משעה בתוך חדר הניתוח עצמו ויחד עם ההכנות, מקסימום שעה וחצי והייתי שוב במיטתי...

ניתוחון, שעל פניו, אני רואה אותו כסוג של ניתוח פלסטי, לא משהו שהייתי חייבת לעשות למען בריאותי/חיי, הרי יכולתי להמשיך ולהסניף טיפות אף עד יום מותי ולהינות מבריאות שופעת בכל אספקט אחר של חיי...

ניתוחון שאני בחרתי את העיתוי לעבור אותו, בזמן שהיה לי הכי נוח ומתאים לקחת פסק זמן מהחיים , בלי להגיע לבית החולים בבהילות מצילת חיים , כשצוות רפואי עומד מעלי ומנסה לשמור שביבי  רוח חיים באפי...

ניתוחון שההחלמה ממנו עוברת בצורה חלקה עד להדהים כמעט, ואתמול בלילה כבר יכולתי לישון בשקט תוך שאני נושמת בדרכי אוויר פתוחות באפי...

אז מדוע מצב הרוח המדוכא? מדוע הבכי על כל שטות ? הפתיל הקצר וחוסר הסבלנות כלפי הסובבים אותי?

פוסט טראומה.

בכל ניתוח יש משהו מהטראומה. גופנית ונפשית.

עצם העמדת הגוף במצב בלתי רגיל עבורו, עם הכנסת חומרים האמורים לגרום למערכות שבו לפעול אחרת ושונה, החיתוך עצמו בבשר החי, הוא זה שמזעזע...

ולגוף יש דרכים משלו לשמור על עצמו, לאסוף את הכוחות כדי להחלים ולחזור למצבו הקודם, וחלק מאותם הכוחות נאסף על ידי דרישה להאט את הקצב, על ידי הפניית משאבים נפשיים להחלמה ומכאן באים הפתיל הקצר המביא להתפרצויות כעס ובכי על כל שטות (או מה שנראה לסביבה כשטות...).

ובעצם זה לא היה רק זה...

כי בתוך פסק הזמן הקצר שלקחתי לעצמי באמצע היומיום, כשאני מנותקת מתוך השיגרה הרגילה שלי, יכלו לעלות מחשבות שזמן רב לא נתתי להן אפשרות להיות... מחשבות על החלק האחד בחיי שבו לא עשיתי שום שינוי, שבו לא רציתי ולא הייתי מוכנה ופנויה נפשית לעשות שינוי...

העבודה שלי...

אולי לאחר שבועיים הם יגלו שם שאני בעצם מיותרת,שהדברים מתנהלים באופן חלק ללא נוכחותי ואולי אפשר לוותר עלי (אני היחידה שם שמדפיסה בעברית) ולחסוך משכורת (לא ממש גדולה, אבל בכל זאת...), דבר שחביב על כל מעסיק ומכאן הדרך להינתקות הדדית קצרה ומהירה...

ובפעם הראשונה יכולה לראות בכך סוג של הזדמנות שהחיים מזמנים להגיע להחלטה שאולי הייתי צריכה להגיע אליה מזמן, אבל נפשית, לא יכולתי לחשוב עליה כלל...

וכל זאת , במין מערבולת שמתערבלת וסוערת בתוכי, כשכלפי חוץ, הכל נראה רגוע , שליו וזורם על מי מנוחות, וההבנה שדרך שמתחילים בה,  ידועה רק תחילתה  ואין לשער את מהלכה...