אתמול בבוקר קמתי במין עייפות כזאת שהחלטתי שאני מרשה לעצמי (באופן חד פעמי , יוצא מן הכלל ובלתי חוזר בעליל)  לוותר על חדר הכושר וסתם להשאר בבית ולא לעשות כלום.

"לא לעשות כלום" הוא סוג של משפט שנותן לי לגיטמציה לעשות אחר כך הרבה דברים (לקפל ערמת כביסה בגובה האוורסט, למשל) אבל לנחם את עצמי שאני לעצמי , לגוף ולנפש ומתחשבת בהם מאוד.

אחר כך גם מצאתי את עצמי מתרוצצת ברחבי הקניון נדרסת כמעט על ידי המוני אדם , טפיו וזקניו, כשאני מנסה לבדוק, ביני לבין עצמי,  מה בדיוק היה לי כל כך דחוף להגיע לשם באחר הצהריים של ערב החג והאם המכנסיים לא יכלו להגיע לתופרת גם ביום אחר, הרבה פחות עמוס.

בכל אופן, היום בבוקר קמתי נמרצת ותוססת  מוכנה לאסוף את העולם בכף ידי וגם להחזיק אותו שם קצת.

השנה אחותי החליטה שהיא חוגגת את ליל הסדר עם האלפקות במצפה רמון + שינה באוהלים תחת כיפת השמיים, מכיוון הבילוי הנ"ל אינו נמנה על חביבי (הן יורקות, האלפקות!)  החלטנו לכבד את הצד השני של המשפחה בנוכחותנו הכה נעימה ולכן נעפיל לעיר הקודש השנה שהפלוס הגדול שלה הוא הקירבה היחסית שלה לביתנו מה שמאפשר לנו לצאת מאוחר יותר ולחזור מוקדם יותר.

ואם פסח אז אביב

ואם אביב אז פריחה ואם פריחה

אז דוגמיות ממה שפורח אצלי במרפסת עכשיו (בין השאר):

וזה הכי חג שמח שבעולם.

לכולם...

*כן, כן, כן,

אביב הגיע, פסח בא!