זה מה שתפס את העין שלי ברגע הראשון.

בלי שום כוונה מתוכננת מראש (אני הרי נמנעת מזה כבר 13 שנה כמעט) ובמסגרת סידור ואירגון מחדש פינות בבית שלנו, נגעתי אתמול בתיקים המסודרים להפליא של אבא (ואמא) שלי.

בסקרנות מהולה בפחד (מגל ענק של תחושות שעלול להכריע אותי), פתחתי את הקלסרים , נוגעת בקצות האצבעות במסמכים שמהווים את תמצית חייהם, מגלה דברים חדשים (ציוני הלימודים שלהם באוניברסיטה: אמא שלי היתה תלמידה טובה יותר מאבא שלי! ), נזכרת בדברים ישנים (מחברות כיתה א', תעודות בית ספר יסודי, הזמנות לחתונה שלי ושל ג. הבןזוג וגם של אחותי ובעלה, ועוד ועוד ועוד).

הכל הם שמרו שם.

מסודר.

מתוייק.

נגיש.

כל החיים שלהם , וחלק מהחיים שלנו (שלי ושל אחותי) בקלסרי קרטון חומים.

ואז , בתיק פלסטיק של נסיעות מצאתי את זה:

תמונה של אמא שלי ושלי מתוך אישור היציאה מרומניה לעליה לישראל.

אפריל 1961.

בת שנה וארבעה חודשים.

והעיניים שלה, שיש בהם כעס, התרסה ועייפות (הם נלחמו 6 שנים לקבל אישור יציאה) לכדו אותי ונשארו איתי

לאורך כל היום כולו.

סגרתי את קלסרי המסמכים החומים  ושמתי אותם במקום החדש שלהם.

והתגעגעתי.

נורא התגעגעתי...

(ומצאתי את תעודות הלידה שלהם ויחד עם התמונה הזאת כנראה שדרכי לקבל דרכון רומני די סלולה.

עכשיו אני רק צריכה להחליט אם אני רוצה...).

(מצטערת על התמונה המטושטשת , לא הצלחתי בשום פנים ואופן לחדד אותה יותר).