עשר שנים ועדיין אותן התחושות ככל שהתאריך מתקרב...

מתקופת פסח, שאז היא נחלשה בבת אחת והחיים החלו לצאת ממנה לאט לאט, כשיש לפניה עדיין חודשיים של חיים ללא כאבים למזלה, אבל כשכל מה שהיא היתה אי פעם הולך ונעלם...

עשר שנים ואני לפעמים זוכרת ארועים בדיוק מוחלט כאילו הם התרחשו רק אתמול...

עשר שנים והכאב אכן מתקהה בתוכי והוא לא כפי שהיה אז, מיד לאחר שמתה, אבל עדיין אני נמלאת מתח לקראת היום הזה, ומצב הרוח שלי מתנודד חלופות, ועדיין יש בי מין עצב שקט ביום הזה, אפילו שאני יוצאת, נפגשת, מבלה, צוחקת כאילו הכל כרגיל...

עשר שנים ועדיין יש לא מעט דברים לא פתורים ביננו, דברים שעד היום אני מפחדת אפילו לגעת בהם , כי כל פעם שאני מתקרבת, משהו נקרע בתוכי...

עשר שנים, ולעיתים כשאני מסתכלת על עצמי בראי, אני רואה אותה...

אמא שלי.

את הפוסט הזה כתבתי לפני שנה והוא רלוונטי ויהיה רלוונטי לכל שנה משנות חיי...

תשע שנים...
 
מספר לא עגול, כמו שאני אוהבת לכתוב ולציין...אז מדוע דווקא השנה?
כי השנה יש לי הזדמנות להעלות ולכתוב את הדברים כפי שאני ראיתי אותם, כפי שהם חיים תוכי מאז ההתחלה, מאז שהמחלה התגלתה אצלך...
 
אין כאן התחשבנות איתך, אני לא יודעת אם אי פעם עוד אעשה את זה, אבל היום אני רק רוצה להזכר ולהזכיר לעצמי...
איך הכל התחיל ואיך למעשה, רוב הזמן, הייתי עיוורת...
 
סתיו 1992
חזרת מהטיול השנתי בחו"ל עם החברים וקראת לי לחדר שלך.
יש פצע בשד וגם גוש. תכננת ללכת לרופא למחרת אבל בתוכך, וגם אמרת לי כך, ידעת היטב את התשובה (זה מה שקורה כשאת בעצמך רופאה, קשה לך לשקר לעצמך...), ואכן היא באה ברורה וחדה: סרטן בשד.
מכאן הודעת לי ולמ. שני דברים:
האחד, את תעשי כל מה שצריך כדי להלחם במחלה ולהבריא, השני, סבתא (אמא שלך) לא תדע מזה. נקודה. אין כאן על מה להתווכח...
ויצאת לדרך.
 
התחלת בכימותרפיה כי אי אפשר היה לנתח עד שהפצע בשד יבריא. נדמה לי שהלכת לטיפול 3 פעמים בשבוע, הקפדת לעשות את זה על הבוקר ואחר כך ללכת לעבודה. אני לא חושבת שחסרת יום אחד של עבודה בגלל הטיפול ובגלל תופעות הלוואי.
למזלך בדיוק יצאה אז התרופה נגד ההקאות, זופרן (ZOFRAN) וזה עזר לך מאוד להמשיך את החיים כרגיל.
השיער נשר? קנית פאה שדומה לתסרוקת שלך, ובבית הלכת עם מטפחת.
ידעת בדיוק למי את רוצה לספר על המחלה, ידעת בדיוק למי לא, הצלחת "לעבוד" מצויין על אלה שלא ידעו, כולל אמא שלך (סבתא)  שאתה המשכת להפגש על בסיס שבועי, הקפדת להמשיך ולקחת את ג. הבכור וא. הצעיר בכל יום שישי אחר הצהריים לפינוק עם סבתא, המשכת לחיות כרגיל - עבודה, חברים, נסיעות, משפחה,  וכך דרשת מכולנו לעשות.
ואני עשיתי, בהחלט עשיתי...
 
לא ידעתי מתי היה לך קשה, לא ידעתי אם הקאת, לא ידעתי אם שכבת באפיסת כוחות מתשישות, לא ידעתי אם היו לך רגעי שבירה, לא ידעתי אם בכית בלילה לתוך הכרית במיטה... לא ידעתי כי את לא אמרת, את היית כרגיל, אבל אני, אני מעולם לא שאלתי...
 
הפצע נרפא. הוחלט לעבור קודם להקרנות ואחר כך ניתוח.
לפחות בהקרנות אין תופעות לוואי כל כך קשות. היית נוסעת בבוקר לתל השומר ואחר כך שוב, באוטובוסים לעבודה, להמשיך כרגיל, זה היה המוטו, נלחמים וממשיכים כרגיל.
 
יולי 93 . הניתוח.
החליטו לנתח ולראות מה קורה תוך כדי הידיעה שאם זה לא נראה טוב אז כורתים.
הניתוח עבר בצורה חלקה. גם ההחלמה שלך.
היתה אופטימיות באוויר...
חזרת הביתה וכמובן מיד התחלת לברר על ניתוח שיחזור לשד, וחזרת במהירות לעבודה ולחיים הרגילים, כמובן...
ואני, אני חיה בעולמי, מרגישה שהכל בסדר, סומכת עליך, הרי כל חיי סמכתי עלייך, ידעתי שאת החזקה, שאת מסתדרת, את שולטת בעניינים. שהכל יסתדר ויחזור להיות כפי שהיה...
 
ינואר 94.
הבדיקות החודשיות חזרו.
משהו לא בסדר.
חוזרת עליהן.
עדיין לא בסדר...
הולכת איתך לאונקולוג. האבחנה ברורה.
הסרטן חזר והתפשט לאברים נוספים, חדר לעצמות...
פה התחלתי להבין שמשהו לא הולך להסתדר, שזה כנראה לא יסתדר...מסתכלת עליך, את קרה ושקולה. מדברת עם האונקולוג על מה עושים עכשיו, רק כימותרפיה והקרנות...
חוזרת על כל הסידרה מחדש...
ואני שוב חוזרת להיות עיוורת. את הרי בשליטה, מטפלת במצב כמו תמיד, אני יכולה להמשיך בחיי...
 
קצת לפני פסח את קוראת לי ולמ. ליום כיף בקניון.
כמו פעם.
מ. באה מהצפון, נפגשות, מסתובבות, קצת קונות, יושבות לאכול.
את מוציאה שתי מעטפות , על כל אחת רשום השם שלה...
הכל מסודר. דאגת לזה, כמו תמיד.
הקבורה שלך, את ארגנת אותה, דאגת למקום (קיבוץ עינת), שילמת, דיברת עם איש הקשר, הכל נמצא במעטפה. כשיגיע היום , כל שנצטרך לעשות זה להתקשר אליו וזהו, הכל מסודר...
אני לא זוכרת היום איך הרגשתי.
ממש לא זוכרת. מחוק, כאילו לא היה קיים. זוכרת רק את הסצינה...
 
ליל הסדר היה אצלך כמו תמיד, אבל ראיתי שאת מאוד חלשה. למעשה, רועדת מרוב חולשה, כמו חולה פרקינסון...
לא שאלתי , לא דיברתי, ידעתי שאם יש צורך את תדעי מה לעשות...והחיים באמת המשיכו כרגיל עד שיום אחד בצהריים, חזרתי מהעבודה וקיבלתי טלפון משרה: פמה בואי לבית החולים, מאשפזים את אמא שלך...את לא ראית שהיא לא יכולה לעמוד על הרגליים...?
 
וכך התחיל החודש וחצי האחרון בחייך...
כדוריות הדם הלבנות אצלך הגיעו למספרים עצומים, אי אפשר היה לעשות דבר, שכבת במיטה, חלשה מכדי לעשות דבר ולו הפעוט ביותר, אבל גם שם עדיין לא רצית שסבתא תדע וסיפרנו לה שאת באיזה כינוס באילת...
כשהזמן עבר והבנו שהמצב לא משתפר הסכמת שנספר לה...ואני חושבת שזה היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיים שלי עם היום.
אני זוכרת שהלכתי ברחוב אליה הביתה, דאגנו שחברה טובה תבוא ותהייה איתה כשאספר לה, אני מתקדמת לאט לאט, מרגישה איך הברכיים שלי הופכות למים, איך אני כמעט לא יכולה לנשום, רועדת כולי צלצלתי בפעמון, סבתא פתחה את הדלת, ראתה אותי, ומיד, מיד הבינה שמשהו לא בסדר...
 
לאחר מספר ימים, הודיעו לנו שאין כבר מה לעשות, וצריך למצוא סידור. המילה "הוספיס" עלתה.
כאן, בפעם הראשונה, חדרה לראשי ההבנה שאת כבר לא יכולה לדאוג לעצמה ואני זאת שצריכה לקחת את ההחלטות בקשר אליך...והבנה הזו היתה לי קשה מאוד...
למזלנו, המקום בו עזרת להם בהתנדבות הסכים לקחת אותך ולטפל בך עד שיתפנה מקום בהוספיס בתל השומר...
בחודש האחרון לחייך שכבת במיטה, רוב היום תחת השפעת תרופות מרדימות, חלשה מכדי להגיב או לדבר, ודועכת לאט לאט...
ואני, כל כך מדחיקה את מה שאני רואה שאפילו ביום האחרון, כשהיית כבר צהובה כי הכבד הפסיק לתפקד והמערכות התחילו להתמוטט, לא הבנתי שזה היום האחרון שאני רואה אותך...
ובלילה הגיע הטלפון...
 
היו המוני אנשים בהלוויה אמא.
אנשים ששנים לא היו בקשר איתך, חברים שלך ושל אבא, משפחה קרובה ורחוקה, אנשים עבדתם איתם לאורך השנים, חולים...
והלוויה היתה כמו שרצית.  קבורה בארון. מאופקת, קצת דיבורים, וזהו...לא לבכות עליך...והשבעה, זרימה בלתי פוסקת של אנשים, מעלים זכרונות, עליך ועל אבא, מדברים, צוחקים, לא לבכות עליך...
ואני באמת לא בכיתי, גם כמעט ולא הרגשתי כלום...ורק אחרי שנה וחצי בא התקף החרדה הראשון, ואיתו רגשות האשמה על זה שהייתי כל כך עיוורת, שלא ראיתי, שלא הבנתי, שלא דיברתי איתך...
 
אחרי שלוש שנים, יום לאחר העליה לקבר שלך לציון התאריך , הצטרפה אליך סבתא ואני מקווה שאתן לא ממשיכות להתכסח שם למעלה בשמים וגורמות לאבא להמשיך ולפשר בינכן כפי שעשה כשהיה בחיים....
 
הרבה דברים השתנו מאז, אצלנו ובכלל...אני חושבת שהיית מרוצה ממה שהיית רואה ומגלה...
ואני, אין יום מאז, שאני לא חושבת עליך, עליכם. מדברת , מספרת, מתגעגעת...
 
היום לפני תשע שנים, אמא שלי מתה.