כי היא לא מתארת את ה 5 קילומטרים שלפניה,

לא את ה 2.5 שהלכנו מהבית עד לנקודת הזינוק

וגם לא את  5 הקילומטרים שלאחרי המקום בו צולמה התמונה

כשאני חסרת נשימה כמעט בסופה על עוד עליה נוספת במעלה הדיונות,

לא את השמש החזקה שהיתה בשמיים

ולא את הזיעה שנגרה על הפנים והגוף,

לא את הכביש הלוהט בחלקה הראשון של הצעדה

ולא את הדיונות עמוקות החול בחלקה האחר שלה,

לא את תמונות הכביש בצד אחד של הנוף

ולא את תמונות האגמים, החולות, הצמחים והנוף החצי מדברי בחלק האחר שלה.

התמונה הזאת מתארת רגע בו עמדתי לנשום ולהוריד מעט את הדופק (שהגיע לפעמים עד ל 160 בדקה והלב כמעט חישב את קיצו ואת קיצי לאחור ), להסתכל אחורנית ואחר כך לחשוב ביני לבין עצמי:

וואלה, עשיתי את זה!

"זה" זאת הצעדה המקומית ( 10 ק"מ) של עירי הקטנה והמתפתחת שהיא סוג של מסורת לזכר שלושה חיילים שנהרגו בפיגוע והיה כיף לראות את כמות הצועדים הגדולה, ילדים, בוגרים ואף יותר מכך שלא לדבר גם על כמה כלבים שעשו את המסלול הארוך של והדי אתגרי יש לציין שהיה בתוך נוף מקסים של שארית הדיונות שבאיזור שיד שום קבלן לא נגעה בהם עדיין ואני מקווה שגם לא תיגע לעולם.

והלכנו, ג. הבןזוג ואני, כל אחד בקצב שלו, היינו אדומים ושלוקים כסרטנים שהוצאו ממים רותחים והגוף זעק את הזעקות שלו (המרחק הזה הוא פי שלוש ויותר מהמרחק היומי שאני עושה) אבל בסוף , בסוף היו האנדורפינים ומה צריך יותר מזה, לא כן? .

שבת שלום חברים יקרים, שבת וחג שמתערבבים להם למין שמחה שקטה ומחוייכת...