יום כיפור בשנה שעברה היה קשה עבורי.

הייתי על פרשת דרכים מסויימת...

מצד אחד הסיפור עם ד. כפי שהתנהל בכל השנה האחרונה הסתיים לאחר תקופה קשה וכואבת עבורי, מצד שני, החלו לקרום עור וגידים הכרויות מרגשות עם אנשים אחרים...

נכנסתי לחג כשאני מחכה להחלטה ותשובה של מישהו שהיה לי חשוב מאוד בזמנו וחשבתי שאני חשובה לו לפחות באותה המידה...

היו לפַני ארבעה ימים שבהם הייתי צריכה להעביר את הזמן בדרך כלשהיא , לא לתת למתח לזרום בתוך עורקי ולהרגיש כיצד הוא מאכַל כל חלקה טובה שבתוכי...

הבחירה בספר "באדולינה" היתה מקרית ויחד עם זאת כנראה שהתת מודע שלי החליט לתת לי דחיפה מסויימת וכך נכתב הפוסט שעד לרגע הזה היה בטיוטות:

 "יום כיפור הוא יום מצויין לקרוא את באדולינה..."
אמרה לי הקוקסטה בפגישה שלנו במוצ"ש.
 
יותר מחודש הספר שוכב אצלי על השולחן . היא הביאה לי אותו מתנה לכבוד יום השנה להיותי בישרא ולתהליך שאני עוברת אותו, ועדיין לא מצאתי את הפנאי, הנפשי בעיקרו כדי לשבת ולקרוא אותו...
 
"יום כיפור הוא יום מצויין לקרוא אותו" אמרה לי הקוקסטה והחלטתי ללכת על זה...
ערב החג.
עדיין אור בחוץ, אנחנו כבר לבד.
הבנים יצאו כל אחד לעיניינו. ג. קורא את מוספי החג המלאים בסיפורי המלחמה מלפני 30 שנה ואני יושבת בכורסא ושוקעת בסיפור מסעם של המלך והמלכה מבאדולינה...
גבי ניצן תמיד ידע לכתוב...
עוד כשכתב ב"כותרת ראשית" ואחר כך  ב"חדשות" זכר עיתונים לברכה, הייתי מקפידה לקרוא אותו ונהנית מכל מילה...
והוא לא איבד את יכולתו גם לאחר שנים בהודו ובשיטוטים אחרים בעולם...
 
אני קוראת, נסחפת לתוך סיפור המסגרת ומשהו מתחיל להזדמזם בתוכי...
משהו מאוד מוכר מצטייר למול עיני...
משהו שלא מחדש לי שום דבר רק מופיע למול עיני כתוב שחור על גבי זהוב (צבע הנייר בספר)...
אני יודעת את זה.
אני מתבשלת בתוך זה.
אני חושבת את זה כבר שנה שלמה...
 
ההחלטה אם להיות מלך או קורבן...
אם ההנאה שלי באה על חשבון מישהו אחר...
אם יש מקום להתכופף לחוקים , מסורות, מנהגים, נורמות או ללכת עם הרצון והלב...
המלחמה עם הדרקונים שלנו, שבתוכנו...
 
אני יודעת מה בחרתי.
מה בחרתי מזמן, רק שלא הייתי מודעת לכך...
בחרתי להפסיק להיות קורבן...
בחרתי להיות מלכה...
בחרתי להיות מלכת באדולינה...
 
לא היתה לי שום הארה פלאית תוך כדי הקריאה, היתה רק תחושה חזקה של  פיסות פיסות של פאזלים שהיו מפוזרים בתוכי מתארגנות ונרקמות לכדי צורה ברורה אחת...
ועם זאת, באה שלווה גדולה...
 
יודעת שזה לא מבטיח שמכאן והלאה הכל יהיה פשוט וקל, ללא ספקות, ללא שאלות, התחבטויות וקשיים...
יודעת ששוב, זאת רק התחלה של משהו שאני בוחנת עם עצמי, נמצאת בתוכו...
אבל זאת עוד פסיעה במסע שלי עם ולתוך עצמי.
זאת עוד דרך לנסות ולהבין מה מניע אותי, מה אני רוצה ואיך אני רוצה להשיג  את זה...
ועוד פסיעה בדרך הארוכה להגיע להבנה ולשלמות המקווה  עם עצמי...
 
וטוב לי עם זה...

6.10.2003

את ההחלטה שלו הוא קיבל אחרי יום כיפור ואני, אולי בפעם הראשונה בחיי, הצלחתי לצאת מהסיפור הזה בלי התחושה של הנטישה...

אחרי באדולינה היה "האלכימאי" של פאולו קואלו שחיזק דברים שכבר היו בתהליך של הבנה והטמעה בתוכי והבנתי שהם מתאימים לדרך שלי להתמודד עם הארועים, הרגשות , התחושות והקשר עם האנשים שסובבים אותי...

להיות נאמנה לעצמי.

לרגשות שלי.

לרצונות שלי.

לקבל את החולשות שלי.

את הפחדים שלי.

את הנפילות שלי.

את הכעס שלי על עצמי.

את חוסר היכולת להחליט.

שישנה יותר מדרך אחת לראות את הדברים.

את ההבנה שהכל הוא החלטה שלי.

שלזמן ולעיתוי יש מקום חשוב בהתהוותם של הדברים.

שהידיעה הזאת, אין פרושה שאין לי יכולת החלטה ופעולה בהתאם.

שההווה, הוא הזמן שאני צריכה להתמקד בו.

שישנם דברים שאני לא מבינה.

ושלא דחוף לי להבין אותם.

שהמופלאות שלהם מרתקת אותי.

לדעת שבסופו של דבר, הדברים עוברים בתוכנו.

והידיעה הזאת מנחמת.

שאני לא זקוקה לדרמות כדי לחוש את העוצמות של התחושות.

ואולי הכי חשוב:

לדעת שבסופו של דבר, ולאחר כל החיבוקים, העידוד, החיזוק, הליטופים, האיכפתיות, הדאגה, האמפטיה והאהבה של הסביבה, אם לא אקבל ואוהב את עצמי בלי לשפוט דרך הפריזמה של "טוב/רע, שכר/עונש", תמיד אפחד להשאר לבד, תמיד אפחד להנטש ולהעזב, כי בסופו של דבר, אני עוזבת את עצמי...

העבודה והתהליכים שאני עוברת תוך כדי, ונעשית בהדרכה ובליווי שתואמים את מידותי וצרכיי, הוכיחה , עבורי ועבורי בלבד, את עצמה בתקופה הלא פשוטה והלא קלה שעברה עלי עם יוֹני בחורף האחרון , בחיי ובמהלכי היומיום העכשיווים, ובאופן שלא צַפיתי וחשבתי עליו כלל, משפיעה על האנשים הסובבים אותי וגורמת לתזוזות ושינויים גם אצלם...

וזה מה שהכי מרגש אותי...

ולאחר כל זאת , אני עדיין לא מבינה מדוע אני לא מצליחה לחלוב את העז שלי...